מהחדר במלון מנהל דודו שיחות זום יומיות עם הסגל שלו במכללה, כהכנה לקראת פתיחת שנת הלימודים בדצמבר. "אין סיכוי שזה יקרה, אבל זה לפחות מעסיק אותי", הוא מודה. "זו אחת מנקודות הפגיעה שחווה המשפחה. שיבשו לנו לחלוטין את אורחות החיים, התכנונים, העתיד שלנו. הכל נעצר. הבן הגדול היה אמור להתחיל שנת לימודים ראשונה בשנקר. הבת הייתה אמורה לשים דרגות קצונה על המחזור הראשון שהדריכה כמפק"צית. הקטן הספיק להיות בשיעור משחק אחד וראינו שזה העולם שלו, וגם זה נפסק. החיים שלנו נעצרו ב־7 באוקטובר וצריך לחשוב איך בונים אותם מחדש.
"חווינו פחד שאני לא מכיר והיינו הכי קרובים למוות ממשי. ידענו שזו אופציה, שהולכים לטבוח בנו. היינו כולנו בממ"ד. גיא ואני היינו ליד הידית, אמי, גיל ואלון שכבו מחובקים במיטה. על הכל אפשר להתגבר, אבל את מה שעברנו באותו יום יהיה קשה לתקן".
למרות הכל, יש תקווה?
"אני אופטימי מטבעי ומאמין שיהיה טוב, אבל יהיה קשה להגיע לטוב הזה. החולייה הכי חזקה מאז השבת השחורה היא אנחנו, האזרחים. החולייה החלשה היא 120 האנשים בכנסת, שלא מילאו את השליחות שלהם.
"למרות הכל, אני מאמין שנחזור לניר עם, השאלה היא מתי. נחזור אם יתקיימו כמה דברים משמעותיים, כמו הסדרה של כל מרכיבי הביטחון ומחיקת חמאס, הליך השיקום שלנו כקהילה ותהליך צמיחה. צריך לבנות בעוטף מעונות לסטודנטים בספיר ושייתנו אותם חמש שנים בחינם. כמו כן שיבנו חדרים לבני משק, כי הם יוצאים מהקיבוץ וקשה להחזיר אותם. ברגע שיש בנייה, צעירים וסטודנטים, תגיע הצמיחה של הקהילה".
משפחות מפונות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למיילTalA@IsraelHayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו