"איילון על מלא": המחאה מוצדקת, אבל מה איתנו?

התחלתי קורס אקרויוגה בספורטק. יוגה שמתעופפים בה, כמו אקרובטים. לא יודעת כמה זמן הדבר הזה קיים, אני נכנסתי לקטע רק עכשיו וזה מגניב לחלוטין.

פחות מגניב שאיחרתי לשיעור אף שלפי הנווטן (ווייז בלועזית) הייתי אמורה להגיע חצי שעה לפני. יבורך טווח הביטחון. לא יבורך כל מי שחושב שלחסום את האיילון זה בסדר, ועוד יותר - מי שהפך את חסימת צירי התנועה הראשיים בישראל (וכמה כבר יש כאלה, בואו) לנורמה. גם הדרך חזור לקחה לי בדיוק פי שלושה מאורכה הרגיל. המוחים בפרשיית רפאל אדנה הפנימו את המסר, ובצדק: מי שרוצה שייקחו אותו ברצינות חייב להבעיר את המדינה.

"זו לא היהדות שלי", אומרים אנשים מסוימים כדי לנגח יהודים אחרים. הרוח היהודית היא נקודה מעולה לצאת ממנה כדי להסביר למה לא כל האמצעים כשרים במאבק, גם אם האידיאולוגיה בוערת, ולא משנה מאיזה צד. בדיני המלחמה המפורטים בספר דברים יש הוראות מדויקות איך שומרים על השלום, על הסדר ועל המוסר תוך כדי מלחמה. נכון, זה נאמר על סיטואציה שבה האויבים מתנכלים לנו ולא אנחנו לעצמנו, אבל אדרבה. מותר להתחשב גם בקרובים.

השלום מתחיל בתוכי

במלחמת מצווה לא כורתים עצים. גם באמוק הכי גדול ותוך כדי מסירות נפש, החיילים נדרשים לשים לב לפרטים לכאורה קטנים.

אנחנו מכירים את "כי האדם עץ השדה" בתור שורה פיוטית שנתן זך שיבץ בשיר, נורית גלרון מבצעת מקסים ועורכים מוזיקליים משמיעים ביום הזיכרון. אך במקור הקביעה מגיעה עם סוג של סימן שאלה, שמדגיש את האיסור לפגוע בסביבה ובמרקם האנושי גם כשנדמה לך שכלו כל הקיצים. התורה מצווה לוחמים במארב להתחשב בטבע שסביבם, בין השאר כי עץ השדה אינו חלק ממי שעושה עליך מצור כדי להילחם בך.

ההשוואה בין העץ לבין האדם מהותית כמו הצורך לשמור על אמונה בשלום גם כשאתה בשדה הקרב. אפילו האופן שבו לוקחים שבויים במלחמה צריך להיות מוסרי. למשל, אם אתה רואה מישהי שמוצאת חן בעיניך בשטח - בניגוד למקובל במלחמות קדם אתה חייב להתחתן איתה, שזה אומר: לשמור על הכבוד שלה, לגלות כלפיה אחריות, לתת לה לחיות טוב למרות השורש, למרות הנסיבות הקשות. אין אישור לקחת מישהי ולהתנהג אליה בזלזול או בצמצום כי היא בעצם מהצד השני. את המלחמה שמים בצד, גם בתחומים מורכבים. ומה עם משפחה? ספר דברים מרים להנחתה למשפט העברי ולנפש, ושואל מה קורה אם יש לך שני ילדים משתי נשים - אחת שאתה אוהב ואחת שכנראה הוצמדה לך בשידוך כפוי.

מרגע שהמשודכת השנואה ילדה לך ילד - אכלת אותה, הוא היורש הבכיר. בהינתן שאלה דינים שנכתבו לפני אלפי שנים, מדובר בהומניזם נדיר, ובתביעה לא קלה בכלל לעדן את הנפש ואת המחשבה, ובעיקר - את ההתנהגות. לצבור נכסים חיים שלמים, בלי אפשרות אפילו להחליט שאתה דופק את הגזע שהשתדך לך בכפייה? איזה עולם מוזר, עולם שלא מתחשב ברגשות שלך. שמנסה לאפשר חיים נורמליים לכל מי שנברא בצלם, ללא הבדלי מעמד וקשרים במשטרה וברשם הירושות. חפשו בכתובים מה קורה לגבר שרוצה להתגרש מאשתו הלא־בטוח־בתולה ודואג להוציא לה שם רע. מזכיר פיצויים ללא הוכחת נזק על לשון הרע בימינו.

יש עוד דוגמאות רבות. אם היו חוסמים גם את לה גוארדיה, היה לי זמן להיזכר בהן. אבל כשניסיתי לפלס דרך ברחוב (הרב) שלמה גורן בואכה ההלכה, ראיתי שוטרים מיואשים ועייפים שבקושי מצליחים לכוון עם פנסים את התנועה המוגזמת שמתנפלת על הכבישים בהיעדר אוטוסטרדה. אופנועי "וולט" חגים במעגלים ומחפשים מוצא בדרך להביא את המסעדה לבית הלקוח, שלא מעז לצאת מהבית בכפוף לעדכון חדשותי. המון מתוסכל לא מבין איך תל אביב בלילה הפכה להיות אירוע שאתה לא רוצה להיות בו.

בכייה לדורות

חסימת כבישים אינה חלק מאקטים לגיטימיים של הפגנה ברישיון. הם הפכו להיות כאלה מאז המחאה, ועכשיו נאכל אותה מכל מי שתהיה לו מחלוקת אידיאולוגית עם השלטון או עם הרשויות, מוצדקת ככל שתהיה. הרוח הגבית מהתקשורת, אוזלת היד המשטרתית והאווירה המיליטריסטית עודדו את מארגני המחאה להתאהב בקונספט ולהמשיך לקיים את ההבטחה שנתנו בפרומו: המדינה תבער. התורה והמשפט מצווים לשמור על שלום גם במלחמה, כדי לחוס על הכלל וכדי לעדן את נפש הלוחם, שלא יתאהב במאבק ובמעמדו.

אצלנו, התאהבות במיזם המחאה גרמה להעביר הלאה את שרביט האנרכיה. סרבנות, חסימת כבישים והוצאת שם רע לישראל בעולם נתפסות מעתה כאקטים לגיטימיים, ואפילו הכרחיים, במאבק. חטאה הממשלה שהחליטה לממש ריאקציה לשנות שלטון השמאל הקשות, חטאה המחאה שהרימה את רף הקונטרה לריאקציה וחירבה בכך את שגרת החיים שלנו. לא יעבור זמן רב עד שנשכח מהי עילת הסבירות, ועד שמעט החוקים שהועברו בחסות הרפורמה יקבלו פרופורציה. ממילא מדובר בשינויים שגם המרכז והשמאל ביקשו לבצע. יום יבוא וגם נתניהו יתחלף, שונאיו ימצאו תירוץ חדש להילחם בימין; יום יבוא והאובססיה הדתית של הממשלה תיעלם בלי הישגים.

פעם המדינה השתבשה רק כשירד גשם, פעם־פעמיים בשנה נזכרים פה שאין תשתיות טובות. נרמול חסימות האיילון גורם לכך שהמדינה תשתבש לעיתים קרובות יותר, כי כל ארגון ירצה להוכיח שיש לו מאבק יותר גדול. פצעי המחאה־על־מלא יכאבו גם אחרי שתחלוף ממשלת הימין על־מלא. וזה ייצרב כנזק החמור ביותר שגרמה הרפורמה.