השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר כשהג'יפ של מפקד הפלוגה הגיע למחסום ליד אריאל. ימים ספורים לאחר תשעה באב עמדתי ועצרתי רכבים פלשתיניים שפניהם מזרחה, לעבר צומת תפוח.
העיכוב היה נחוץ, משום שהיה צורך בשטח סטרילי על מנת לפנות יהודים מבתיהם - בהחלטה של ראש ממשלה שנבחר בקולות ימין ושביצע מדיניות שמאל רדיקלית. מפקד הפלוגה יצא מהרכב ושאל אותי בכנות: אתה רוצה שאעביר אותך לתפקיד אחר? השבתי בשלילה. זוהי המשימה ואותה צריך לבצע. ביטחון ישראל מעל הכל.
ימים אחרים - קווים מקבילים
"אלו ימים אחרים, מקרים אחרים ואנשים אחרים", מספרים המוחים, אך קשה לא לשים לב לקווים המקבילים. פעם אחר פעם אני חוזר לימים של הטראומה, של המחשבות אם לסרב פקודה, של ההבנה הברורה שלא רק לא צריך לסרב - אלא שאין קשר בין פעילות מבצעית להתנתקות. זוהי המשימה ואותה צריך לבצע. ביטחון ישראל מעל הכל.
ערב צום תשעה באב הנוכחי בוער בי זיכרון מצום אחר - יום כיפור, שבו הקרע בעט בי במלוא עוזו. חודש וחצי קודם לכן נעקרו הישראלים מבתיהם בגוש קטיף, ובתי הכנסת הועלו באש על ידי פלשתינים. בבוקר יום כיפור הרותח, בעודי בצום, הייתי בסיור מסביב לאריאל, היכן שלימים תוצב גדר המערכת. לבסוף מצאתי את עצמי באוניברסיטת אריאל לתפילת נעילה, בקהילה של עקורי היישוב נצרים.
רעדתי מפחד. כיפה כתומה אמנם הייתה על ראשי, אך המדים, מדי הזית, היו בעיניי לרגע אחד בלבד כאות קלון. לא פיניתי, לא עקרתי, אך לא היה לי ספק מה ירגישו האנשים שגורשו מהבית בתפילת נעילה.
נכנסתי לרחבה שבה התרחשה התפילה, והמתפללים הביטו בי כולם. חשתי כמו נטע זר. ואז הם המשיכו להתפלל, ושרו, וזעקו, ובכו: "קרע לנו שער בעת נעילת שער", ואני בכיתי איתם. חבריי, אחיי, שרגע לאחר עקירתם וקריעתם מביתם ידעו להבדיל בין אלו שסחבו אותם מיישובם לבין הלוחם הצעיר שהיה בפעילות מבצעית ושביקש להתפלל יחד איתם. זוהי המשימה ואותה צריך לבצע. ביטחון ישראל מעל הכל.
זה לא הסוף
כבר 17 שנה אני צופה בתפילת הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים בתשעה באב ובוכה. כבר 16 שנה אני הולך באותו היום לבית העלמין הצבאי בסגולה, לקברו של חברי יוני שרעבי, שנהרג במרחק עשרות מטרים ממני במלחמת לבנון השנייה.
השערות הלבנות התרבו מאז, הכרס גדלה, והקצינים שלנו לאט־לאט פושטים את מדיהם ומצטרפים אלינו על אזרחי. בצוק איתן הם הגיעו על מדים ישר מעזה, כעת יגיעו חלקם רגעים אחרי הפגנה, אך זו ברית שחושלה בדם של חברנו שנהרג. זוהי המשימה ואותה צריך לבצע. ביטחון ישראל מעל הכל.
לאחר ההתנתקות התחושה הייתה שהכל קרס. רגע לפני מלחמת לבנון השנייה דובר על תוכנית התכנסות, שהייתה קורעת אותי מביתי. כעת מאמינים רבים שישראל משנה את פניה לדיקטטורה. אך ממרום השנים והקושי הרב ניתן לומר בפירוש: גם כשנראה שהכל אבוד - זה לא הסוף.
המדינה תשרוד, ואסור לנו כעת, כמו אז, לשבור את הכלים ולנטוש. 17 שנה אחרי לבנון, 18 שנה אחרי ההתנתקות ו־2,000 שנה אחרי חורבן בית המקדש, עלינו להמשיך להגן על הבית ולשמור עליו בכל מחיר. זוהי המשימה ואותה צריך לבצע. ביטחון ישראל מעל הכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו