מבר הסלטים של בן גביר ועד מרי המסעדנים בתשעה באב: אנחנו בהתנגשות והשכל היהודי הישר נמחץ באמצע

המרחב הציבורי בישראל הפך לזירת מאבק בין מחנות ובין תפיסות עולם, ובמסגרתו שיקול הדעת מתערער. אנחנו בהתנגשות בכל המישורים וכמעט לאיש אין בנסיבות כאלה אפשרות להיפתח כלפי הצד האחר – גם אם השכל הישר וההיגיון כמהים לכך.

כך, למגינת הלב, נוצר מצב שבו פתיחה המונית של מסעדות תל אביביות בערב תשעה באב היא נשק לגיטימי במלחמת התרבות המתרגשת על הרחובות. הצבא צועד על קיבתו, ותחת המיליטריזציה המואצת של הפולמוס, אי אפשר באמת לתמוה כשגסטרונומים "מתגייסים" ועולים על מדים.

שף מפורסם אחד הדגיש את חובתו "להישאר נאמן לקהל שלי שמזה 30 שבועות נלחם בקפלן", והודיע כי יפתח את מסעדתו לציבור בליל יום זיכרון החורבן. ברשתות החלו להתגבש עצומות של לקוחות שיפקדו את בתי המזון הפתוחים הערב, ואם לא יהיו רעבים, לפחות "ישאירו 200 שקל בשביל הדמוקרטיה".

האבסורד הוא רגע שאינו מתיישב עם ההיגיון וגורר תגובה אנושית מיידית של גיחוך, פליאה או פחד. הריאקציה הזו נשחקה במחוזותינו ונותר ממנה רק הרגש האחרון. אין לגחך ואין להתפלא אלא רק לפחד מהעכירות שהשתלטה על צלילות הדעת הלאומית. את מי המסעדנים מענישים? במי נוקמים הסועדים? במדינת ישראל יש כבר שנים מסעדות פתוחות בערב תשעה באב, ואין צורך להלשין עליהן לרשויות. אבל מפה ועד קמפיין מרי דווקאי שכל מטרתו התרסה, שלילת זהות וגרימת צער לציבורים אחרים?

נקודת מוצא לאומית

ערב תשעה באב תרצ"ד (1934), בעודו עובד במחלקה לענייני הנוער, גילה ברל כצנלסון כי "אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו". גילוי זה הוביל אותו למחר הצום לפרסום מאמר בעיתון "דבר" תחת הכותרת "חורבן ותלישות". וכך כתב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור... היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא"? תשעה באב, עבור כצנלסון, הוא נקודת המוצא הלאומית – לא מועד של דתיים שמייבבים בירושלים.

אחר כך הבהיר כצנלסון, המהפכן החילוני: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי... ולא א.ד גורדון ולא י.ח ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

חוסר האמון במערכת הפוליטית מחלחל מטבע הדברים ליחסי היומיום בין ציבורים ואפילו בין אנשים – וזהו סימן מדאיג ביותר. הרתיעה, החשש ההדדי והחשדנות נוכחים בינינו, לא ניתן להתעלם מהם. פעולות פשוטות ושגרתיות דוגמת פתיחת מסעדה, למידת פרק תנ"ך עם חברים, נשיאת דגל ישראל – הופכים לפוטנציאל של הכרזת מלחמה. זה חמור ומעיד על שיבוש תודעתי קולקטיבי.

תשעה באב אינו רק של החרדים

השיבוש נולד מרצף פעולות שלטוניות אטומות ומהפקרות של מנהיגי קהילות שונות בצד השני. ההתנהלות המקוממת סביב העלאת "חוק יסוד: לימוד תורה" לסדר היום דווקא בשיא הפילוג היא דוגמה אחת, בר הסלטים נוטף הטינה של בן גביר - דוגמה נוספת. וכך נוצר אצל ציבור עצום בגודלו פחד שמחלחל וגובר מפני שינוי אופי המדינה מיהודית ודמוקרטית ל"יהודית" בלבד. קשה להתווכח עם הממצאים הפתולוגיים, הכרחי להבין אותם. הפחד ממשי בלבבות – ולא ניתן להתנכר ללב.

אלא שהפניית העורף ל"יהודית" - בועטת ורומסת את כל מה שהן רוב הציבור השמרני והן רוב הציבור הליברלי בישראל – לא רק חילונים, מסורתיים ודתיים, אלא מכל מוצא עדתי – נאבק עליו מזה שנים רבות: עיצוב דמותה של ישראל כמעבדה רוחשת של פלורליזם יהודי, כמקור של הומניות ורבגונית, שמעוניין בשוויון – לא הכלה, כי הכלה יש בה הסתייגות - של מגוון ציבורים יהודיים. אמת, המאבק הזה בעיצומו ומחיריו אינם מבוטלים. הרכב הקואליציה הנוכחית אף מבהיר שהישגיו לעת עתה מוטלים בספק. אבל הוא מתרחש בלהט בבתי מדרש ובתקשורת וברשתות החברתיות ובספרות העיונית ואפילו בימים אלה בגן סאקר.

תשעה באב אינו רק של החרדים, והוא לא מתקיים רק בכותל. הוא אירוע תודעתי לאומי שלא זקוק למסעדות סגורות, אלא להתבוננות פנימית והרגשה של מי שמתו מוטל לפניו.