לא להסתפק בציפייה לנס

בט"ו בניסן תר"פ (1920), יומו הראשון של חול המועד פסח, נשמעה בירושלים המיית המון מאיים ממרחקים.

הערבים בשוקי העיר העתיקה מיהרו להגיף את תריסי חנויותיהם. יהודים שהתפללו בסמטת הכותל המערבי קיפלו בזריזות את טליתותיהם ורצו בבהלה, קצרי נשימה, לעבר בתיהם.

ברחבה שלמרגלות שער יפו נאם עארף אל־עארף מעל סוסו: "פלשתין היא ארצנו, היהודים הם כלבינו". שייח' חברוני אחד צעק: "אטבחו אל־יהוד", והמון ערבי מצויד במקלות, סכינים וחרבות, שעט אל תוך הסמטאות, שדד חנויות, אנס נשים ופצע והרג יהודים.

100 לילות סדר חלפו מאז הפוגרום ההוא. זו היתה "יריית הפתיחה" של "הסכסוך", ומאז הולדנו מדינה ואנו מוציאים אט־אט את הגלות מתוכנו. 100 פסחים שבהם מדי שנה אנו שבים ומספרים את הסיפור שלנו, סיפור על גלות וניסים ויציאת מצרים; סיפור שאת הפרקים הראשונים שלו כתבו אבות אבותינו וזקנינו, ואת הפרקים האחרונים שלו אנו כותבים. פרקים שונים מאוד. פרקי גלות ופרקי גאולה.הפרקים שכתבו קדמונינו הם פרקים על עם נולד, ללא כוח מגן ואדמה, ואל אחד שהושיענו ממצרים; פרקי מקדש וחורבן ורדיפה וגלות; בעוד הפרקים שאנו כותבים בדורות האחרונים הם פרקי קוממיות וריבונות ועצמאות וקיבוץ גלויות כאן על אדמת המולדת.

הוצאת מצרים

"סיפור התשתית המכונן של עם ישראל", מחדד הרב אלחנן ניר את השוני, בספרו החדש "היום אתם יוצאים", היה "לא רק סיפור גאולתם של ישראל, אלא גם סיפור התנהלותם הפסיבית של הנגאלים".

לא היה "בגאולה זו הד ליוזמה או ללקיחת אחריות מצד בני ישראל". העלילה כולה היתה "עלילה שמימית ועליונה, שכלל לא תלויה בהם ובמעשיהם". ואכן - לא יציאת מצרים היתה זו, אלא בעצם הוצאת מצרים.

שהרי עם ישראל לא באמת רצה לצאת, והקדוש ברוך הוא אחז בנו בציציות ראשינו והוציאנו ממצרים בכוח, בניסים ובנפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה. דרך ארוכה עשינו מאז יום ההולדת של העם היהודי, שם במצרים, ועד יום ההולדת והעצמאות של מדינת העם היהודי, אלפי שנים אחרי כן; בין ימי ההסתמכות על הנס, לבין הימים שבהם הנס, לכל היותר, ליווה את ההשתדלות והמעשה האקטיבי שלנו.

את התיווך הרלוונטי ביותר בין הימים ההם לזמן הזה עשה עבורנו ההוגה והסופר ד"ר ישראל אלדד.

צופן גנטי להמשך הסיפור שלנו

אלדד ז"ל סבר שרגע השיא של סיפור יציאת מצרים - קריעת ים סוף, הנס הגדול מכולם - הוא גם המסוכן מכולם, שכן הוא עלול לייצר ציפייה תמידית לנס שמימי ולעודד בקרבנו פסיביות והיעדר יוזמה.על רקע החשש הזה, הסביר אלדד, הוסיפו חכמי ישראל לסיפור המקראי את המעשה בנחשון בן עמינדב, שראה את העם ניצב בייאושו מול הים כשרודפיו המצרים סוגרים עליו, וקפץ לים הסוער, שרק כך נבקע.

ללמדנו, הטעים אלדד, שגם ניסים משמיים לא יועילו אם לא יהיה מעשה מופת של בני אדם. "שום ים לא נבקע ושום ימים שבעולם לא ייבקעו לפנינו", לימד אותנו אלדד לימוד גדול, "ללא נחשונים מקרבנו. מנחשון בן עמינדב, בימי היותנו לעם, ועד חלוצים, מתנחלים ולוחמים בדורנו, שהיו ל'מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים'". זו גם הדרך שעשינו מפסח תר"פ, ימי הבראשית של הסכסוך, ועד פסח תשפ"ב.

הגדת הגלות שנקרא הערב אמנם מלאה בפסיביות, אך היא אינה גלות כנועה, אלא כזו שמייצרת מתוכה תודעת שחרור וגאולה וחירות; צופן גנטי שדורש מאיתנו לכתוב המשך לסיפור. להראות ולראות עצמנו בכל פעם מחדש כאילו אנו יוצאים ממצרים; סיפור עתיק ועכשווי כאחד, שמבקש למנוע מאיתנו התרגלות לניסים ומחנך אותנו שבכל דור ודור שבו עומדים לכלותנו, הקב"ה יצילנו מידם רק אם ניטול את גורלנו בידינו, ולא נסתפק בציפייה לנס.