כששמעתי את דבריה המיתממים של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר בכנס אתמול, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים תמימים פחות שכתבה אותה זילבר לפני כ־15 שנה בספרה "ביורוקרטיה כפוליטיקה": "טענתי היא כי במדינה המנהלית, חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך, חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים".
עוד כתבה כי "המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה".
זילבר של פעם היתה גם כנה דיה כדי להודות שלא רק שהתהליכים הללו מתרחשים, אלא שהם גם קורים בעלטה, הרחק מעיניי הציבור: "תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".
זילבר של 2006, אז משפטנית עולה ומבטיחה בשירות המדינה, ולא בכירה על סף פרישה, גם אמרה את האמת על השפה המשפטית המאפשרת את כל זה. "התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום שבו שולטת שפה משלו... לאדם מן היישוב, שאינו בעל השכלה משפטית, אין אפשרות אמיתית לפצחו. באופן הזה, מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות".
לעומת זאת, קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, "אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות".
למעשה, כל מה שאפשר וצריך לומר על הנאום של זילבר אתמול, כבר נאמר על ידה בעצמה, כך שלא צריך כמעט ולהוסיף דבר, אלא רק לשאול: מה השתנה? מה עבר על זילבר ב־15 השנים האחרונות שגרם לה לשנות את עמדתה באופן כה בוטה? את התשובה האמיתית לכך יודעת רק זילבר עצמה.
אבל הרשו לי להציע כיוון. ב־2006, עת פורסם הספר, הקליקה המשפטית היתה בשיאה. ההמונים טרם גילו את השפה הסודית שלהם, חברי הכנסת בקושי ידעו במה מדובר, וארגונים אזרחיים כמו התנועה למשילות, פורום קהלת, רגבים ורבים אחרים, בקושי נכנסו לפעולה. באווירה המוגנת של אותה התקופה, מותר היה לנסיכות הפרקליטות לומר מדי פעם גם את האמת.
היום, כשהאמת כבר הפכה לנחלת הכלל, ו"המגמה הזו" של העתקת מוקדי קבלת ההחלטות מהדרג הנבחר לפקידות המקצועית היא אל"ף־בי"ת של כל כתב פוליטי, זילבר וחבריה במצוקה קשה. מי שהיתה רגילה לפעול "מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב", מבינה שנגמרה החגיגה. גם "דמוקרטיה" ו"סולידריות" יכולות להיות מפלטם של פייקים.