שוב: בית המשפט העליון מועל באמון הציבור

החלטת בג"ץ בעניין "פשרת האוזר" בנושא תקציב המדינה מהווה ביטוי נוסף לתסמינים אוטו-אימוניים, שפוגעים משמעותית באמון הציבור בבית המשפט. אבדן האמון הוא פגיעה קשה במעמדו ובסמכותו.

רבים מאד מאזרחי המדינה משוכנעים שבית המשפט ירד ברגל גסה לתוך השדה הפוליטי ומתפקד כמפלגה לכל דבר ועניין. לדעתי, אילו היו שמים קלפי בבית המשפט העליון, לא קשה לשער מה היו התוצאות. בתיקים רגישים, נקבעים בתחכום, הרכבים שדעת הרוב בהם מוכרת וידועה, אליהם משובצים שופטי מיעוט למען מראית עין פלורליסטית. אין פלא לכן שבבדיקת אמון הציבור בבית המשפט מתקבלת תוצאה דומה לאמון שניתן למפלגות פוליטיות ולתקשורת.

 כמי שעוסק שנים רבות במשפט ובהוראת משפטים, הדברים נכתבים מתוך כאב אמיתי. בית משפט עליון הוא מוסד חיוני להגנה על הדמוקרטיה. אולם ההתעקשות שלו לעסוק בסוגיות תאורטיות ופוליטיות, כולל בנושאים מעין מנהלתיים כמו תקציב, שוללת ממנו את העוצמה הנדרשת להתערב בנושאים חיוניים ממש כדי להגן על בסיס החיים הדמוקרטיים, או כדי לבטל חקיקה פרסונלית ברוח הבולשביזם הסטליניסטי.

שנים ארוכות הוא שימש עוגן מוסדי מוסכם ומוערך בחברה הישראלית.  לאמירה "יש שופטים בירושלים" הייתה משמעות תודעתית עמוקה אצל כל אזרח במדינה. תודעה שנשחקה ברבות השנים כשבית המשפט מתוך רצון לקדם אג'נדות אידיאולוגיות, עבר בסוגיות רגישות וציבוריות, משפיטה להנהגה. ניסיון לעצב את מדינת כל לאומיה באמצעות יצירתיות משפטית אקטיביסטית. כל משפטן מתחיל מבין שפסק הדין התיאורטי לגמרי, בעניין פשרת האוזר נועד להכין את התשתית להתערבות עתידית מסיבית בחוקי יסוד מהותיים כגון  חוק הלאום.

שלא בטובתו, בית המשפט העליון, הפך להיות כלי שרת בידי אינטרסים פוליטיים, ארגונים חברתיים וטהרנים מקצועיים, שנכשלו בהתמודדות בקלפי. במקום להגן כל זכויות המיעוטים בחברה, הוא הפך למקצה שיפורים עבור אלה שנכשלו בכנסת ובדעת הקהל.

הריסון השיפוטי הכרחי לבית המשפט. על השופט לנתק את עצמו מתפיסותיו על היפה והטוב, להתעלם מהאידיאולוגיה האישית שלו ותפיסת עולמו, להיות קשוב לרחשי לב האומה ולהכיר בעובדה שאזרחי המדינה בחרו מרצונם החופשי את הנהגתם. בית משפט שמנסה להנהיג ולהוביל את החברה יגלה שהציבור אותו הוא אמור לשרת, התנתק ממנו.

שיח חובות, לא רק זכויות

רבים שואלים מדוע הכנסת לאורך שנים ארוכות לא עשתה דבר על מנת להגן על סמכותה, חוקיה וכבודה. בעיקר מאז שבית המשפט העליון החליט שלישראל יש חוקה בדמות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התשובה איננה רק במישור הפוליטי, שהעיוות שהשתרש בהעדר רוב לתיקון. ההסבר המדויק הוא שכדי לעשות מהלך חקיקתי היסטורי, לקבוע במפורש בחוק את התנאים להתערבות בג"צ בחקיקה, נדרשת הבשלה והכנה בדעת הקהל. בשנים האחרונות הציבור כבר הפנים את שיטות העבודה של בית המשפט העליון, והוא מוכן כעת להגנה על זכות האזרחים לעצב את חייהם באמצעות נבחריהם. מדינה יהודית – ולא מדינת כל לאומיה, שיח חובות – ולא רק שיח זכויות, בית משפט של כולם – ולא רק בשרות הציבור המתקדם והנאור.

יש לקוות שאי הבהירות הפוליטית תסתיים במהרה, תוקם ממשלה, וחברי הכנסת יגלו אומץ לב להתמודד עם הצורך להגן על הפרדת הרשויות ולשמור על הדמוקרטיה משיבוש מערכתי.