ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ראה בהסכם השלום עם ירדן את אחד מהישגיו המדיניים החשובים, ואולי אף החשוב ביותר. הוא היה גאה בהסכם זה ובעיקר האמין בו ובשותפו להסכם, המלך חוסיין. זאת, בניגוד גמור לספקנות ולפקפוק שגילה כלפי הסכם אוסלו וכלפי יאסר ערפאת שעימו חתם על הסכם זה.
אך סמלי הוא שביום שבו מציינים בישראל את יום השנה להירצחו של רבין, מודיע יורשו של המלך חוסיין, המלך עבדאללה, כי לא יאריך את תוקפו של אחד מנספחיו של הסכם השלום שעליו חתם אביו עם רבין, שעניינו החכרת אדמות ירדניות בנהריים ובערבה לידיה של ישראל.
ההודעה הירדנית אינה הפתעה רבתי וגם לא מהלך בעל משמעות אסטרטגית מרחיקת לכת. אחרי הכל מדובר בשטחים בבעלות ירדנית ויש להניח כי ביום מן הימים היו חוזרים לריבונותה של ירדן, שהרי אין במזרח התיכון מדינה שתסכים לוותר לאורך זמן על שטחים שבריבונותה. כך נהגה למשל ערב הסעודית באיי טיראן וסנפיר שאותם החכירה למצרים.
הבעיה אינה אפוא במהות אלא באופן ובעיתוי שבהם בחרו הירדנים להכריז על התנערותם מרוח הסכם השלום ועל הפניית גב לשותפות שרקמו ביניהם יצחק רבין והמלך חוסיין.
אבל על ירדן אין מה להתפלא. אחרי הכל, האוכלוסייה הירדנית היא העוינת ביותר לישראל ביחס לקהלים ערביים במדינות ערביות אחרות. יש להודות בצער כי המשטר הירדני אינו מנסה כלל להתמודד עם עוינות זו ובשל חולשתו מבית הוא אף מניח לדעת הקהל בארצו "להוציא קיטור" נגד ישראל בתקווה כי בכך ירכך את הביקורת עליו.
אבל בה בעת, אין מדינה ערבית התלויה כל כך בישראל, כמו ירדן, וודאי שבכל האמור במקורות האנרגיה והמים ואף בשאלות של ביטחון לאומי. יותר מכך, אין מדינה ערבית שמקיימת שיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל, גם אם חבוי מעין, כמו ירדן. ישראל מתברכת בשיתוף פעולה זה וחשיבותו בעבורה עולה לאין שיעור על הדונמים שדורשת עתה ירדן בחזרה או על כמויות המים שהעניק בשעתו רבין בנדיבות לב לירדנים.
מבחינתה של ישראל מדובר אפוא בעסקה משתלמת, ולכן היא מגלה סבלנות ואורך רוח כלפי אותן רוחות של עוינות הנושבות בכיוונה מירדן. ובכל זאת, הצעד הירדני הוא צעד של חולשה, בדיוק כמו שחתימת הסכם השלום בידי המלך חוסיין היתה צעד של אומץ לב. ולכן, ראוי להוסיף ולקיים את אותו שיתוף פעולה אסטרטגי עם ממלכת ירדן אבל בעיניים פקוחות.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!