אולי יחליטו עכשיו על יד קשה, ואולי ימשיכו להכיל. אולי נמשיך למגן את עצמנו לדעת בעוד מכשולי הפרדה וגדרות וחומות בטון, ואולי הממשלה וצה"ל יתנערו ליוזמות התקפיות ויצירתיות יותר. אבל מה עם ה"מכה הציונית ההולמת"?
מה אירע לאינסטינקט היהודי הכי בסיסי ובריא בשיבת ציון של דורנו? חיים ובנייה בתגובה למוות ושכול, נטיעה על כל עקירה, יישוב על כל קורבן. כך נהגנו בעבר. לאחר כל פיגוע טרור ורצח הקמנו גלעד של חיים לנופלים, בבחינת "בדמייך חיי".
זאת הנקמה האמיתית במרצחים והיא גם אמיתית ונכונה מבלי שירצחו בנו. ארץ ישראל אינה נקנית רק במלחמות של דם ואש. הביטחון הוא אמצעי. החיים בציון הם המטרה. הם שמכאיבים לפלשתינים יותר מכל דבר אחר. חידוש והרחבה שלהם יבהירו – ראשית לעצמנו, ואחר כך גם לאויבים – שהיהודים עדיין זוכרים שמדובר במולדת ובאימא ציון. שאל מול ה"צומוד" הערבי יש גם "צומוד" יהודי ונטיעת שורשים ויצירה של חיים חדשים על אדמת ארץ ישראל.
זה צריך להתרחש בראש ובראשונה בירושלים ובעוטף ירושלים, במקומות כגבעת המטוס ועטרות ושכונת אי-1 של מעלה אדומים, בהם הבנייה מוקפאת, ובמקביל גם ביו"ש. הגיעה העת להכשיר סוף סוף את ההתיישבות הצעירה (עשרות מאחזים) בכל רחבי יו"ש, וכן שכונות שלמות בהתיישבות הוותיקה, כמו עפרה.
גבעת אסף שבסמוך לה נפלו אתמול חיילי צה"ל מאש מרצחים ארורים היא בדיוק מאחז שכזה; נקודה שהוקמה ב-2001 לזכרו של אסף הרשקוביץ, שנרצח בפיגוע ירי ליד עפרה. שלושה חודשים קודם לכן, נרצח אביו של אסף, אריה הרשקוביץ, בפיגוע ירי לא הרחק משם בצומת א-רם; ואילו "האבא" של גבעת אסף, גדעון ליכטרמן, ממייסדיה ובוניה, נרצח שנתיים אחר כך בפיגוע ירי בצומת שילה.
גבעת אסף הצעירה ועפרה הוותיקה צריכים להפוך עכשיו לדגל, שאחריו יצעדו עוד מאחזים ויישובים רבים. בעבר זה היה לחם חוקנו. בתגובה לגרזן שגדע חיים באו הטורייה וכף הטייחים שהרחיבו ובנו מחדש. הארץ זרועה באנדרטאות חיות שכאלה: נתיב הל"ה ומעלה החמישה, גבעת סלעית וקריית שמונה, בית נחום הוס בחברון ומשמר השבעה ועוד עשרות רבות של יישובים שמנציחים נופלים וקורבנות טרור, שחלקם הוקמו כתגובה ישירה על רצח יהודים. המפתחות נמצאות עתה בידי בנימין נתניהו. הוא צריך לשחרר חבל, לא רק לצה"ל אלא גם להתיישבות. אם לא עכשיו – אימתי?
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!