עסקת החטופים, הגרעין האיראני וסעודיה: האינטרס האמריקני והישראלי הוא מזרח תיכון חדש

אך סמלי שהמנהיג הזר הראשון אותו מארח נשיא ארה"ב טראמפ בבית הלבן הוא ראש ממשלת ישראל. הממשל הנוכחי בארצות הברית הוא ידידותי מאוד לישראל וכבר קיבל כמה החלטות משמעותיות לטובתה. עם זאת, לא בכל דבר הממשל מסכים עם עמדותינו - יש לו ראיית העולם ואינטרסים משלו – והוא מצפה שבתמורה להתייצבותו לצד ישראל זו תענה לבקשותיו. 

ההישגים הצבאיים של ישראל מול איראן, חיזבאללה וחמאס יצרו הזדמנות בלתי חוזרת לעיצוב עמוק יותר של פני המזרח התיכון. ממשל טראמפ מבין זאת היטב. האתגר העומד בפני רה"מ נתניהו הוא לתרגם מצע זה להבנות עם הנשיא טראמפ בסדרת נושאים קונקרטיים, ובמרכזם שלושה מעצבים הקשורים זה בזה: שלב ב' של עסקת החטופים, סוגיית הגרעין האיראני והאפשרות לנורמליזציה עם סעודיה.

האתגר המיידי הוא שלב ב' של עסקת החטופים. במתווה השלבי הקיים והמוסכם של עסקה זו ישנו קושי מובנה. מחד, הוא קובע כי השלב השני משמעותו סיום המלחמה. מאידך, ישראל הגדירה כאחד מיעדי המלחמה את הפלת שלטון חמאס והצהירה כי לא תסיים את הלחימה טרם יושג יעד זה. בפועל, חרף הישגינו הצבאיים אנחנו רחוקים ממימוש יעד זה. חמאס עודנו הגורם הדומיננטי בעזה – כולנו רואים את מפגני חמאס המלווים את שחרור חטופינו – וטרם נבנו חלופות שלטוניות לו.

כל הסימנים מראים שטראמפ שוקל ברצינות רבה לחזור לנתיב הדיפלומטי עם איראן, על בסיס לחץ כלכלי ופוליטי. על ישראל לברר מהו המתווה הדיפלומטי עליו חושבת וושינגטון, מה משך הזמן שיוקצב לו ובעיקר – מה תעשה ארה"ב אם וייכשל.

טראמפ רואה את עצמו "דיל מייקר"

טראמפ, שמעורבותו ומעורבות שליחו סטיב וויטקוף היו גורם משמעותי בהבאת שלב א' של עסקת החטופים לידי מימוש, רוצה ללא ספק להכנס לשלב ב' של העסקה אך גם הוא שותף לעמדה שאסור לחמאס להמשיך ולשלוט בעזה. אם כן, איך מרבעים את המעגל? הניתן להסמיך את השלב השני על הבנות ישראליות-אמריקניות לגבי "היום שאחרי" חמאס ו/או על הבנות שיאפשרו לישראל לחדש את הלחימה (קרי – איפיון השלב כהפסקת אש ממושכת ולא סיום מוחלט של המלחמה)? האם לדחות את הכניסה לשלב זה? דילמות לא פשוטות מלוות דיון זה כשגורל חטופינו על הכף.

בהקשר האזורי הרחב, הנושא הראשון במעלה על סדר היום הוא הטיפול בתכנית הגרעין האיראנית. זו הגיעה לנקודה מסוכנת מאוד אך החלשת הציר האיראני יצרה כאמור הזדמנות ייחודית לטפל בה.

טראמפ רואה את עצמו כ"דיל מייקר" וכמי שמקדם הסדרים ויציבות מתוך עמדת כוח (Peace through strength) ובכך מונע מלחמות. כל הסימנים מראים שהוא שוקל ברצינות רבה לחזור לנתיב הדיפלומטי עם איראן, על בסיס לחץ כלכלי ופוליטי. על ישראל לברר מהו המתווה הדיפלומטי עליו חושבת וושינגטון, מה משך הזמן שיוקצב לו ובעיקר – מה תעשה ארה"ב אם ייכשל. באופן אישי, איני מאמין בסיכוייו ובכל מקרה, כל הדברות עם איראן חייבת להתבסס על אופציה צבאית ממשית ואמינה – קודם כל בעיני האיראנים. כל האופציות צריכות להיות על השולחן ומוכנות להפעלה ברגע הנכון - על ידי ישראל, ארה"ב או שתיהן.

טראמפ מעוניין גם בקידום נורמליזציה ישראלית-סעודית, אך זו תלויה מבחינת הסעודים בהפסקת אש בעזה (כשהארכת הפסקת האש הקיימת תלויה בכניסה לשלב ב' של עסקת החטופים) ובציור אופק מדיני להסדרת הסוגיה הפלשתינית – נושא טעון בישראל. אין ספק שפריצת דרך לנרמול עם סעודיה כ"גיים צ'יינג'ר" אסטרטגי היא באינטרס המובהק של הצדדים, אך יתכן שהמנהיגים יבקשו לדחותו עד לאחר קידום הטיפול בסוגיות איראן ועזה.

בשורה התחתונה, מדובר במפגש בעל חשיבות עליונה לעיצוב פני המזרח התיכון לשנים יבואו. ממשל טראמפ מבין היטב שהאוייבים בהם נלחמה ישראל מאז 7 באוקטובר הם גם אוייבי המערב וארצות הברית, כי הצלחתנו סמלחמה זו משרתת אינטרס אמריקני אסטרטגי וכי אין לארה"ב עוד בעלת ברית עם יכולות ונחישות כמו ישראל. אתגר המנהיגים הוא לגבש, מתוך הידברות בונה, אסטרטגיה שתמצה את האינטרסים המשותפים, תוך גיוס שותפות אזוריות נוספות ומבלי שציווי פידיון שבויינו יישכח בתמונה הגדולה.