רגע אחד אתמול, על הבמה בכיכר פלשתין בעזה, זיקק לתוכו את כל המלחמה הזאת: את המחדל וההפקרה, ואת העוצמה והנחישות, ואת האיום והדאגה.

ארבע התצפיתניות שעמדו שם הן הסמל של מחדל 7 באוקטובר. הן התריעו עליו במשך חודשים ארוכים, ואיש לא שמע. באותו הבוקר הן צעקו בקשר ל"תחנות דייגו" שהגדר נפרצה, והחמושים חודרים לישראל, ואיש לא הגיע.

וההמשך ידוע: 15 מהן נרצחו בחמ"ל ובמיגונית, ושבע נחטפו – נועה מרציאנו ז"ל שנרצחה בשבי ושגופתה הושבה לישראל, ואורי מגידיש שחולצה בראשית המלחמה, ודניאלה, קרינה, נעמה ולירי ששוחררו אתמול, ואגם שנותרה בשבי ואמורה להשתחרר בשבוע הבא.

ממשלת ישראל כולה ושירותי הביטחון שלה צריכים להתייצב בפני המשוחררות ולבקש מהן סליחה. שלא הקשיבו להן, ושלא שחררו אותן קודם. כדאי שלא לטעות בסרטונים המחויכים של התצפיתניות ששוחררו אתמול: הם לא מלמדים דבר על מצבן הפיזי או הנפשי, וגם לא על מה שעבר עליהן. הן חוו סיוט אינסופי, שאתמול החלה הדרך הארוכה החוצה ממנו.

דניאלה גלבוע חזרה על הרגליים. היא לא מתה. ולירי אלבג חזרה בלי תינוק. רק לחשוב מה עבר בשבועות האחרונים על ההורים שלהן, ועל המשפחות והחברים, נוכח גל השמועות הבלתי נשלט שאחז בישראל. כדאי ללמוד לקח. להתאפק

חמאס תכנן את השחרור כאירוע ניצחון. הוא ביקש להפגין עוצמה, ומשילות, וכוח, ובעיקר יכולת עמידה, צומוד, אחרי 15 חודשים וחצי של מלחמה. כל פרט תוכנן בקפידה, כמו בהפקה מושקעת היטב.

איפה יעמוד הקהל (כדי שלא יתקרב לחיילות, כלקח משחרור שלוש האזרחיות החטופות בשבוע שעבר), ואיפה יעצרו כלי הרכב של האו"ם, ואלה שהביאו את החטופות, והמרחק ביניהם, והבמה שניצבה באמצע (עם השלט המגוחך בעברית: לידיעת עזה, הציונות מנצחת כבר שנים ארוכות).

השולחן שניצב עליה (והחתימה המיותרת על הסכם שהצלב האדום לא צד לו), וכמות החמושים (ורובי התבור הצה"ליים שהיו על חלקם), ואפילו המצעד של התצפיתניות מכלי הרכב הפלשתיניים שהביאו אותן אל הבמה, וממנה אל רכבי הצלב האדום – שתוכנן כמצעד של בושה, שהתהפך על ראשו של חמאס והפך למצעד הניצחון והגבורה הפרטי של התצפיתניות.

חמאס עוד כאן

טעה מי שראה בתמונות האלה הוכחה שישראל נכשלה בעזה. חמאס הראה לנו את מה שרצה להראות: הוא לא הראה את 50 אלף הרוגיו, 100 אלף פצועיו וההרס העצום ברצועה. כדאי לא להתרגש מהחמושים, מכלי הנשק ומהמדים. כל אלה ייעלמו במנהרות אם המלחמה תתחדש. הם היו נעלמים עוד קודם אם ישראל היתה משכילה להצמיד למערכה הצבאית גם מהלך מדיני, שהיה מציב אלטרנטיבה שלטונית בעזה.

חמאס יבקש להקרין את העוצמה הזאת בכל הזדמנות מעתה. יש לה כמה נמענים: הראשון הוא הציבור הפלשתיני בעזה, ששילם מחיר עצום במלחמה, וחמאס מבקש להבהיר לו שהוא עדיין הבוס.

הנמען השני הוא הרשות הפלשתינית, שמפנטזת על הגעה לעזה, וחמאס מאותת לה שכדאי להמתין עם חלוקת התפקידים. הנמען השלישי הוא ישראל, מכל הסיבות המובנות. והנמען הרביעי הוא העולם הערבי (והמערבי), שחמאס מבהיר לו שתוכניותיו הגרנדיוזיות למגה־עסקה אזורית עוברות בתחנת עזה.

חמאס תכנן את השחרור כאירוע ניצחון. הוא ביקש להפגין עוצמה, ומשילות, וכוח, ובעיקר יכולת עמידה, צומוד. כל פרט תוכנן בקפידה, כמו בהפקה מושקעת היטב. טעה מי שראה בתמונות האלה הוכחה שישראל נכשלה בעזה

ישראל צריכה להסתכל על התמונות האלה כמו שהן. לא להמעיט וגם לא להפריז בערכן. הן מלמדות שחמאס עוד כאן, ושהוא הגורם שצריך להתנהל מולו. זה בדיוק מה שקורה כעת בהסכם, וזה מה שיעמוד על הפרק גם אחרי היום ה־42 שבו תידרש ישראל להכריע אם היא ממשיכה לשלב הבא או חוזרת להילחם. המחלוקת ידועה וחבל להכביר עליה מלים: התצפיתניות שחזרו אתמול הזכירו לכולנו מה עומד מנגד.

90 חטופים עדיין ממתינים בעזה

בזמן שהעיניים עקבו אחרי תמונות השחרור, הלב והראש נדדו לשלושה מחוזות אחרים. האחד, אל אגם ברגר שנותרה לבדה, אחרי שחברותיה שוחררו. ואל ארבל יהוד, שאמורה היתה להשתחרר אתמול וחמאס הפר את ההסכם בטענה שהוא אינו מחזיק בה. טוב עשתה ישראל כשהודיעה כי תאסור חזרת פלשתינים לצפון הרצועה עד שארבל לא תשוחרר: טוב עשתה גם כשהחליטה שלא לפוצץ בשל כך את הכל.

חמאס הראה לנו את מה שרצה להראות: הוא לא הראה את 50 אלף הרוגיו, 100 אלף פצועיו וההרס העצום ברצועה. כדאי לא להתרגש מהחמושים, מכלי הנשק ומהמדים. כל אלה ייעלמו במנהרות אם המלחמה תתחדש

השני, אל הצד שמדובר פחות, שגם הוא נכח אתמול ברקע התמונות. המחבלים ששוחררו, בהם רוצחים כבדים ששולחו לעזה או לחו"ל, ועשרות רבות של פעילים זוטרים יותר שיגיעו ליו"ש ויתדלקו את הטרור שם. זה מחיר כבד: צריך לקוות שישראל תדע להתמודד איתו טוב מבעבר.

השלישי, אל החטופים שנותרו בעזה. מי יודע מה הם יודעים - אלה מהם שנותרו בחיים - על הוויכוח שמתנהל כאן על השלב הבא, שאמור לחרוץ את גורל רובם. זאת דילמה מהשטן: התמונות שהגיעו מעזה לימדו שמימוש ההסכם טוב מבריחה ממנו. זה גם מה שמבדיל בינינו לבינם, הבחירה בחיים אל מול קידוש המוות.

בשולי הדברים, הערה מתבקשת: דניאלה גלבוע חזרה על הרגליים. היא לא מתה. ולירי אלבג חזרה בלי תינוק. רק לחשוב מה עבר בשבועות האחרונים על ההורים שלהן, ועל המשפחות והחברים, נוכח גל השמועות הבלתי נשלט שאחז בישראל. כדאי ללמוד לקח. להתאפק. אלה דיני נפשות. לארבע מהן היה אתמול סוף טוב: 90 חטופים עדיין מחכים בעזה שיגיע הרגע שלהם.