האמת הנוראה שמאחורי מערבולת ההאשמות

המצרים נדהמו השבוע לגלות שבזמן שצעדו בעיניים פקוחות למו"מ לעסקת חטופים, שסיכוייו היו נמוכים מלכתחילה, גורמים עלומים בחרו להאשים דווקא אותם בקריסתו. לכאורה, כך דווח, קהיר שינתה את ההצעה לחמאס ברגע האחרון, כדי שהנהגת ארגון הטרור תכריז על הסכמתה בתחילת מאי.

הפרסום הזה ברשת CNN העיר מרבצה את חשדנותה של מצרים. מבחינתה, ארה"ב וישראל מחפשות שעיר לעזאזל, מדינה ערבית שתישא באחריות למחדל האיום בנושא החטופים.

לכאורה, הבעיה לא קשורה כלל להצפת רצועת עזה באספקה הומניטרית ללא תנאי, להקלה בלחץ הצבאי לפני התמרון ברפיח או לסירוב הישראלי לסיים את המלחמה. מה פתאום. המכשול טמון אך ורק ביכולת הפלאית של המתווכות הערביות לשכנע את סינוואר להיכנע לדרישותיהן, שמשום מה לא באה לידי מימוש. לפיכך, בכירים מצרים מיהרו לגלגל את האחריות בחזרה לכיוונו של ראש הממשלה נתניהו.

מורת הרוח של המצרים מחמירה בצל ההתפתחויות בשדה הקרב. השתלטות צה"ל על מעבר רפיח והתקדמות הכוחות בציר פילדלפי, הולכות ומפרידות בינה לבין רצועת עזה, ומחזקות את מנופי הלחץ של ישראל על חמאס. כל המעברים והגבולות יהיו תחת שליטתה, והתפקיד המצרי בניהול עזה יהפוך שולי יותר. מעמדה המיוחד כמתווכת ייפגע והיא תאבד את יתרונה על קטאר, המקורבת יותר לחמאס ומארחת את לשכתו המדינית.

לא התעלו לגודל השעה

בינתיים באמירות המפרצית לא חוסכים בביקורת כלפי ישראל. "המחויבות שלנו לתיווך להפסקת מלחמות אינה מחויבות פוליטית אלא בינלאומית", אמר השבוע ראש הממשלה הקטארי, מוחמד א־ת'אני, בפורום בינלאומי. ועדיין, בדוחא ישמחו לקבל בקרוב את ההובלה בשיחות התיווך מחדש: קודם כל, מפני שלאחר התמרון ברפיח בשבועות הבאים, לממשלת ישראל תהיה יותר לגיטימציה ציבורית להסכים לנוסח ההצעה האחרונה, על "שקט ארוך טווח שיוביל לסיום המלחמה".

שנית, כדי לא לאכזב את ממשל ביידן שחותר לסיום המלחמה ולהפגת המתיחות האזורית בכל מחיר. ושלישית, מפני שהקטארים מבינים כי רק כך יוכלו לשמר את מעמדם ביום שאחרי המלחמה. הרי בישראל מעדיפים את הסיוע ההומניטרי של איחוד האמירויות על פני זה הקטארי, מתוך תקווה שאבו דאבי תואיל בטובה להיכנס למיטה החולה של עזה.

למרות זאת, מערבולת ההאשמות מסתירה את האמת הנוראה: ישראל, ארה"ב והמתווכות לא התעלו לגודל השעה - לא לנוכח הטבח ההמוני ב־7 באוקטובר, לא למול הגיהינום שעוברים החטופים והחטופות בעזה, ולא בפני השלכותיה של מלחמת ההתשה.

חמאס ביקש ב־7.10 להביא להשמדת ישראל. אם לא בטווח הקצר, אז בטווח הארוך - ביצירת סדק חברתי בתוכנו. האם נסכים לכך?

האדם הקטן נרמס תחת מכבש של שיקולים פוליטיים צרים - מוושינגטון ועד ירושלים, מקהיר ועד דוחא: ממשל ביידן ריחם על אכזרים והתאכזר לרחמנים; ממשלת ישראל נעתרה לכך בשל אינטרס פוליטי להמשיך את המלחמה עד אינסוף, ללא הכרעה מהירה יותר; והשלטונות בקטאר ובמצרים לא באמת לחצו על חמאס, בשל חשש ממחאות או מדברם של האסלאמיסטים. לא האומץ, אלא הפחד הכתיב את צעדיהם של המנהיגים הדגולים.

כל הגורמים הרלוונטיים הללו הובילו לכך שחמאס מתבצר בעמדותיו. בכירים בארגון הטרור הבהירו בימים האחרונים כי ההצעה האחרונה שהסכימו לה היתה רק "סף המינימום". הם גם עמדו מאחורי הסירוב לווטו ישראלי על שחרור ארכי־טרוריסטים כמו עבדאללה ברגותי שעלולים להבעיר את יו"ש.

כי מאחורי המילים הגדולות על אל־אקצא ועל האסירים הביטחוניים, בחמאס ביקשו ב־7 באוקטובר להביא להשמדת ישראל. אם לא בטווח הקצר, אז בטווח הארוך - דרך יצירת סדק חברתי בלתי ניתן לאיחוי בתוכנו. האם נסכים לכך?