הנזיפה של משרד החוץ הרוסי בגרמניה על שהתייצבה לצד ישראל, שכללה גם זילות של השואה, אמנם עשתה כותרות, אבל בפועל אינה אלא עוד חוליה בעוינות הגוברת מצד מוסקבה לירושלים. ועוינות זו היא גם חלק ממגמות מרכזיות במדיניות החוץ והפנים הרוסית, שלא הולכות להיעלם לשום מקום.
תזכורת: עוד לפני 7 באוקטובר גברו בממסד הרוסי ובשיח הציבורי אמירות אנטישמיות או ספק־אנטישמיות, שנבעו בעיקר מכך שישראל לא שיתפה פעולה עם נרטיב ה"דה־נאציפיקציה" של אוקראינה. אלא שזה היה כאין וכאפס לעומת התגובות אחרי הטבח המפלצתי עצמו.
רק לשם המחשה: עוד לפני שהדם בעוטף עזה יבש, בערוצי הטלוויזיה הפדרליים הטילו ספק בדיווחים על זוועות חמאס; בערוצי הטלגרם הפרו־קרמליניים לא היה אפשר לטעות במסגור הפרו־פלשתיני; משלחת חמאס ביקרה פעמיים במוסקבה; שגריר רוסיה לאו"ם טען כי ישראל היא כוח כובש ולכן אין לה זכות להגנה עצמית; שר החוץ לברוב טען כי תקיפת חמאס "לא התרחשה בחלל ריק"; רק בחלוף עשרה ימים אחרי הטבח הרים פוטין טלפון לנתניהו - וגם אז כחלק משיחות עם מנהיגי האזור. ולא נשכח גם את העלייה בעוינות כלפי ישראל והיהודים, במיוחד במחוזות המוסלמיים בקווקז הרוסי, ששיאם הפוגרום שערך אספסוף מוסת בנמל התעופה במחצ'קלה.
מבחינת רוסיה, התקררות היחסים מתרחשת בהקשר גלובלי רחב יותר, שעליו גם רמזה דוברת משרד החוץ זכרובה: שינוי "הסדר העולמי מבוסס החוק", שלטענת מוסקבה שיחק לטובת וושינגטון. הפלישה הנפשעת לאוקראינה עצמה היתה חלק מהמאמץ הקרמליני לשנות סדרי עולם. בד בבד, רוסיה נכנסה לברית אינטרסים הדוקה עם סין, צפון קוריאה ואיראן, כאשר עם שתי האחרונות יש לה כעת גם שיתוף פעולה צבאי גובר. ברית האינטרסים נועדה להחליש את השפעת הדמוקרטיות הליברליות, שתומכות באוקראינה; ישראל, שבנוגע למלחמה בחרה לנקוט ניטרליות, עדיין נתפסת מבחינת הממסד הרוסי המקצין כחלק מהמערב, ובוודאי כבעלת ברית של האויבת הגדולה, ארה"ב.
נדבך נוסף הוא החיזור הרוסי האינטנסיבי זה שנתיים אחרי הדרום הגלובלי, שחלקו מוסלמי, ערבי ועוין ישראל, ולעיתים - שלושתם יחד. מוסקבה מציגה עצמה כמוקד משיכה אלטרנטיבי ל"מערב הצבוע", ותמיכה בפלשתינים "המדוכאים" מול "ישראל הקולוניאליסטית" היא מנוף השפעה בעל משקל במדינות המתפתחות. בעצם, בצידוד בעזתים רוסיה מרוויחה נקודות גם בחוגים אנטי־ישראליים במערב עצמו.
ההיסטוריה (המסולפת) חוזרת
ולבסוף, מילה אחת על השימוש בשואה. בתגובה לאמירה של מריה זכרובה, צייץ דובר משרד החוץ ליאור חייט כי "השימוש שעשתה בשיח שואה בהקשרים מדיניים עכשוויים הוא זילות השואה ופגיעה בקורבנות".
הבעיה עמוקה יותר: בביקורתה על כך שברלין מייחדת מקום נפרד ליהודים, חזרה זכרובה על פוליטיקת הזיכרון הסובייטית, שאסרה לייחד את השמדת היהודים בהנצחה של קורבנות הנאציזם בתוך בריה"מ - מה שלא הפריע למוסקבה להשתמש בסבל היהודים, תוך כדי המלחמה ואחריה, לגזירת קופונים מדיניים וכלכליים. ההיסטוריה מתחילה להתחרז: בשיח הרוסי הרשמי היום בריה"מ שוב באופנה, פולחן הניצחון על הנאצים ב־1945 הוא מזמן מעין דת מדינה, ואילו גרמניה "שבה לסורה" (ולצידה כעת כל המערב הקולקטיבי). והשואה? גם המקורית וגם זו של 7 באוקטובר הן אך אפשרות לנגח את המערב.