בביקורי באו"ם, הבנתי למה ילדים הם דיפלומטים גרועים. הם קולטים באופן ברור את הטוב והרע הבסיסיים, לפני שמציאות החיים המורכבת מלבישה עלינו יחסיות ואינטרסים, שמרחיקים אותנו מההיגיון הפשוט, הילדי.
הוזמנתי להשתתף באירוע באו״ם מטעם ההסתדרות הציונית העולמית וארגון שזור כחלק ממשלחת נשים ישראליות מובילות, זאת כדי לעורר מודעות למעשי האלימות המגדרית שביצעו מחבלי חמאס בנשים ישראליות בטבח 7 באוקטובר, ובכדי לדרוש מהאו"ם לגנות את הפשעים.
באירוע נכחו דיפלומטים, נציגי סוכנויות או"ם, ארגונים יהודיים וארגונים אזרחיים שונים, אמריקניים וישראליים.
החשש שלי היה שבסופו של דבר יהיה מדובר באירוע שבו אנחנו מוחאים לעצמנו כפיים, משכנעים את המשוכנעות.
שריל סנדברג דיברה בקול שבור ולא יכלה לעצור את עצמה מלבכות, כך גם שילה כץ, דוברת ארגון הזכויות היהודי. כשעלה נציג זק"א ותיאר את הזוועות שנתקל בהם כשהגיע לקיבוץ בארי, לא נשארה עין אחת יבשה, כולל כמה דיפלומטיים סקנדינביים שישבו לפני באירוע.
משלחת ישראל לאו״ם הצביעה על שלוש נשים שישבו מולנו, אחת מהן היתה נציגת UN women, השתיים האחרות ייצגו את הדרגה הדיפלומטית הבכירה ביותר של האו"ם.
במהלך תיאורי הזוועות, כשלינור אברג'יל עלתה לבימת האו"ם והאשימה את ארגון הנשים הבינלאומי בפגיעה בביטחון הנשים בכלל, השקט המצמית שיקף את תחושת הלב של הנוכחות והנוכחים, הבעות הפנים של נציגות האו"ם שישבו מולי נשארה סטטית, ללא שינוי.
ככל שסיפורי האימה מילאו את החדר, הענקתי את מבטי בנשים הדיפלומטיות שישבו מולי וחיכיתי לראות מתי יישברו, מתי התיאורים המחלחלים לא יאפשרו להם לשמור על פרצוף דיפלומטי.
אבל זה לא קרה, החמלה האנושית. לא הצלחתי לאתר בפניהן את החיבור להיגיון הבסיסי של טוב ורע - וממש ניסיתי. בשלב כלשהו קמתי מכיסאי כדי לצלם אותן, להגדיל את התמונה ולבדוק אם פספסתי איזה שינוי בזווית הפה שלהן. כלום.
"אולי יום אחד תייצגי אותנו באו"ם", כך נאמר לי לא פעם על ידי מורות בבית הספר ועל ידי קרובי משפחה. הייתי ילדה מרדנית ולוחמת צדק, לא תמיד בשביל הצדק האישי שלי אפילו.
בגלל שהייתי בעצמי ילדה מהגרת שלא יכלה להשמיע את הקול שלה נגד מי שניסה לפגוע בי, היכולת להשמיע את הקול שלי עבור אחרים היא לא רק למען האחרים, אלא גם ריפוי ותיקון אישי.
שגריר ישראל לאו"ם: "שיא חדש של רוע בחמאס - דורשים גינוי חד משמעי"
ציר עוקף טראמפ? הרש"פ מקדמת תוכנית לשיקום עזה באו"ם בניגוד לתוכנית הפינוי
פרסומת | מעבר לתחרות
דני דנון וגלעד ארדן נגד מזכ"ל האו"ם: "חמאס מבצע פשעים נגד האנושות; לך לא אכפת, תתפטר"
למרות דרישת האו"ם - ישראל מבהירה: "נפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א תוך 48 שעות"
האו"ם תמיד הצטייר בעיני כגוף אובייקטיבי שמגלם את הטוב האולטימטיבי. המחשבה הילדית מחלקת את העולם לטוב ולרע, למותר ואסור. אסור לאבד לגמרי את הקשר לחלוקה הבסיסית הזו, גם לא בשם מקצועיות דיפלומטית.
הפרצוף הקפוא של נשות האו"ם גרם לי להבין שהשנאה לאחרת רק בשל היותה יהודייה, ושהאינטרס המדיני־דיפלומטי יכולים לעתים לנתק אותנו מהחמלה הכי בסיסית וראשונית. אסור שזה יקרה, לא רק למען קורבנות 7 באוקטובר, אלא גם למען היכולת של נשים לחיות בעולם שבו אונס הוא אונס הוא אונס.
כולנו חווים סוגים שונים של שבר מאז 7 באוקטובר, להבנה שהארגון הבינלאומי הגדול בעולם לא תמיד ידע להבחין בין טוב ורע, יהיו אדוות והשפעות והשלכות רבות על העתיד של היחסים הבינלאומיים בין מדינות, בין אנשים, בין נשים.
מה שבטוח, אין כבר סיכוי שאומר לילדות שלי: "אולי יום אחד תייצגי אותנו באו"ם". הארגון הזה לא ראוי ללוחמות צדק אמיתיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו