זהירות: עסקת החטופים המסתמנת מסוכנת

האמת היא שהדיון הזה בכלל לא צריך היה להיות פומבי. כשסינוואר הורה לשלוחיו הרצחניים בבוקר ה-7 באוקטובר לחטוף ישראלים, הוא תכנן להשיג בדיוק את מה שמתחיל בימים האחרונים, וזהו טפטוף ידיעות שנועדו לשחק לנו ברגשות ולסחוט אותנו עד שניכנע לתנאיו.

אך למרבה הצער הדיון מתקיים, ומה שעולה ממנו הם תנאי עסקה בעייתיים מאוד לישראל. על פי הפרסומים, ישראל תסכים לשלושה עד חמישה ימים של הפסקת אש, תמורת חמישים ילדים ונשים שמחזיקים הרוצחים. גם שחרור מחבלים מהכלא עשוי להיות חלק מההסכם, שנרקם בתיווך קטאר.

על אף הרצון הכביר לראות את אנשינו חוזרים הביתה, נראה שהמתווה המתואר כרוך בסיכונים ובעיות קשות, וכן בספק גדול אם בכלל יניב את התמורה המובטחת.

ראשית, גם אם חמאס יעמוד בדיבורו, וזה בכלל לא בטוח, חמישה ימים של הפסקת אש הם המון זמן. אמנם הרמטכ"ל אומר שיוכל להתמודד עם הסיכון, אולם בכל הכבוד, לא הוא ולא אף אחד אחר יודע מה יש לסינוואר בשרוול. הרי כבר הבנו שאיננו מבינים את האויב. וכבר למדנו, במחירים הקשים ביותר, שכל דיבורי ההכלה של מפקדינו, תלושים מהמציאות. לכן עם כל ההערכה לרמטכ"ל, ויש כזו, אי אפשר לפטור בקלות שכזו חמישה ימים שאת מחירם גם הוא לא יכול להעריך.

העסקה מתבססת על ההנחה שלסינוואר יש עדיין יכולות פיקוד ושליטה על אנשיו, שבהנחיה שלו ישחררו את החטופים. אם שרשרת הפיקוד הזו עדיין קיימת, משמע שבחמישה ימים תמימים של הפסקת אש הוא ומרצחיו יוכלו לנשום אוויר, תרתי משמע, לסדר מחדש את הכוחות ואת היררכיית הפיקוד ולהכין לצה"ל הפתעה אסטרטגית.

במקום להתרפס בפני משפחת אל ת'אני, ישראל צריכה להוקיע אותה, לסגור את אל ג'זירה, ולהבהיר לה שאנו דורשים את החזרת אנשינו, כאן ועכשיו. לקטאר יש מנופי שליטה על חמאס ולישראל יש מנופי לחץ על קטאר. הגיע הזמן להפעיל אותם ולשרטט בבירור את תמונת הניצחון: סינוואר יוצא כנוע מהבונקר כשאנשינו מסביבו כמגנים אנושיים.

כלומר, הפסקת אש כה ממושכת, עלולה לשנות משמעותית את פני המערכה לרעתנו. יתירה מכך, עדיין אין להוריד מסדר היום אפשרות שחיזבאללה ו/או איראן יחליטו לנצל דווקא את ההפוגה כדי להצטרף למערכה. מה שגם ברור, שחמאס ינצל אותה לתעמולה חובקת עולם שתראה את ההרס בעזה וללחץ על ישראל לא לחדש את הלחימה.

מעבר לכל זה, יש את כל הסיבות לחזות שהמפלצת ששמה יחיא סינוואר ירמה אותנו. הרי במהלך צוק איתן, וגם במשך השנים, חמאס הפר את הפסקות האש פעמים רבות. וכך גם הפעם, במקום עשרה חטופים ביום, הוא ישחרר שמונה או חמישה. ובמקום הפסקת אש, נקבל היתקלויות שהוא יתרץ כ"סוררים", וכמובן יאשים אותנו במיטוט יכולות השליטה של חמאס ברצועה. ודאי שירי אקראי של מרגמות יימשך. ומה נעשה אז, כאשר ההסכם מופר? נוותר על האחרים המיועדים לשחרור? נחזור ללחימה כשנשינו וילידנו ממש מעבר לדלת?

התשובה שלילית. לא נעמוד בזה. מרגע שנעלה על מסלול העסקה, איש לא יבלום אותה, גם אם היישום יהיה חלקי. כך שאנחנו נגזור על עצמנו חמישה ימים של הפסקת אש עבור 50 איש. בתמורה נקבל 40 או פחות, חיילים פגועים מירי שנאסר עליהם להגיב וחמאס שעומד מחדש על הרגליים. זהו מסלול שגוי.

לכן, במקום לעלות על הקוראלס שחמאס תכנן לנו, צריך להמשיך באותה הדרך שבה אנו הולכים 45 ימים. כלומר, המשך לחץ על חמאס שכבר מביא תוצאות. הרי תנאי הפתיחה שלו היו גבוהים הרבה יותר. סינוואר ויתר על שחרור כלל האסירים, כפי שהצהירו אנשיו בתחילה, רק בגלל הכתישה הישראלית. והוא ימשיך לוותר אם אנו נמשיך לכתוש.

ולא רק אותו, אלא גם את קטאר. במקום להתרפס בפני משפחת אל ת'אני, ישראל צריכה להוקיע אותה, לסגור את אל ג'זירה, ולהבהיר לה שאנו דורשים את החזרת אנשינו, כאן ועכשיו. לקטאר יש מנופי שליטה על חמאס ולישראל יש מנופי לחץ על קטאר. הגיע הזמן להפעיל אותם ולשרטט בבירור את תמונת הניצחון: סינוואר יוצא כנוע מהבונקר כשאנשינו מסביבו כמגנים אנושיים.