הנפש נקרעת כאשר חושבים על מי שנחטפו לעזה, הלב יוצא לבני המשפחות שלהם. מי מאיתנו לא ייתן הרבה כדי לסייע לאומללים הללו - עצמנו ובשרנו. חייבים לעשות כל מאמץ כדי לשחרר בכוח את מי שמוחזקים בידי חמאס, אבל בלי לחזור על הטעויות הפטאליות של העבר. כי זה עשרות שנים הפכנו את השבויים והנעדרים לכלי שמאפשר לסחוט אותנו. נכנענו לאויב וכך גרמנו להרבה יותר נרצחים וחטופים. הכי חמור, כפי שהוכח עכשיו - סיכנו את עצם הקיום שלנו. מעל הכל, אסור לאפשר לאויב להשתמש בחטופים כדי להחליש את רוחנו, את כושר העמידה, את הלכידות והשיפוט שלנו.
כאשר תנותח לעומק ההתנהגות שהביאה עלינו את האסון הנוכחי, ההתנהלות של מדינת ישראל, מנהיגיה, מפקדיה והאליטות שלה, היא תירשם כעמוד תווך בהבאת האסון. אלו נכנעו לאויב שהחזיק בחטופים או שבויים, איבדו את העשתונות ועודדו אותו לתקוף אותנו. התופעה אינה חדשה, היא רשמה שיא כבר ב־1985 במה שכונה "עסקת ג'יבריל", שגרמה לנו לשחרר 1,151 מחבלים. זו היתה סיבה מרכזית לפרוץ האינתיפדה הראשונה, כשנתיים מאוחר יותר. המנהיגות הישראלית, בראשות שמעון פרס, לא עמדה בלחץ המשפחות והלובי שגיבה אותן. התוצאות היו אסטרטגיות - רבים שילמו בדמם ובסבלם, כולנו שילמנו מחיר כבד.
המגמה התעצמה סביב הקמפיין לבריחה מרצועת הביטחון בלבנון במאי 2000, שהובל בידי ארגון "ארבע אימהות", מלובה בידי שדרניות רדיו וקמפיין אפקטיבי במיוחד. האליטה שהובילה את המסע הזה הכניסה מורך ופאניקה למערכת השיקולים, האומללה בפני עצמה, של אהוד ברק - ראש הממשלה דאז. על העיתוי ואופן הבריחה מלבנון שילמנו מחיר כפול ומכופל. כמה חודשים אחרי הבריחה פתח ערפאת במלחמת האינתיפאדה השנייה, מעודד מהחולשה שלנו בצפון. ההימלטות הזו ביססה גם את המוניטין של חיזבאללה וגרמה לו להסיק מסקנות דרמטיות לעתיד.
את תוצאות הכניעה של בנימין נתניהו לקמפיין לשחרור גלעד שליט אנחנו משלמים זה 12 שנה. עשרות ישראלים נרצחו כתוצאה מפועלם של משוחררי העסקה, עוד לפני השבת הארורה של שמיני עצרת. ועכשיו, יחיא סינוואר ועדת המפלצות ששחררנו עבור חייל אחד – 1,027 במספר - הם מנהיגי ומובילי ההתקפה הרצחנית האפקטיבית ביותר על מדינת ישראל אי־פעם.
כך, הנזק מהכניעה החוזרת ונשנית לסחיטה של האויבים שלנו גרם לאין־ספור נרצחים ונפגעים ישירים, אבל חמור יותר - ערער את יסודות הישיבה שלנו בארץ. זוהי כניעה שנובעת מהיעדר עמוד השדרה של ההנהגה, אבל גם מהאיוולת והחולשה של האליטות שנרתמו להכניע את המנהיגים.
את המסקנות חייבים להסיק עכשיו, למרות שהלב רותח ויוצא למוחזקים בידי עדת הרוצחים בעזה. חייבים לעשות כל מאמץ כדי לשחרר את החטופים, בלי לטעות שוב. מבצעים צבאיים - ללא גבולות, אבל אל לנו להיסחט בידי האויב ואסור להסס בחיסול חמאס בכל דרך. כי מעבר למחיר הכבד שנשלם במסגרת הסחיטה, הקרנת החולשה תחליש אותנו בעתיד עד כדי סיכון קיום המפעל הציוני.
את משפחות החטופים חייבים לחבק ולגלות הבנה לכל מעשה שיעשו, אי אפשר לשפוט את מי שכל היקר לו מונח על הכף. אבל, הציבור והמנהיגות חייבים להפגין קור רוח, איפוק ותבונה. זה נכון גם לגבי אופן הסיקור ומתן הפומביות לכאב של המשפחות.
קיים קו דק המבדיל בין הפגנת אמפתיה לבין עידוד חולשה לאומית. את הקו הזה חייבים להישמר מלעבור. זה נכון לגבי הגישה שלנו, ובוודאי חשוב מבחינת המנהיגות, אבל זה קריטי במיוחד בכל הנוגע לסיקור התקשורתי. לראשונה זה עשרות שנים הגיע הזמן להבין איפה טעינו ולעשות ההפך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו