מחזה כואב נגלה לעיניי מול מלון רג'נסי בשדרת פארק במנהטן. משני צידיו של רחוב 61, מול המלון שבו התאכסנו ראש הממשלה בנימין נתניהו והפמליה, התייצבו זו מול זו שתי הפגנות של אוהבי מדינת ישראל.
שתיהן באותו גודל. שתיהן נושאות דגלי ישראל. שתיהן בעצם כל כך דומות זו לזו, עד כדי כך, שכאשר באחת החלו לכרוז: "ד-מו-ק-ר-ט-יה", בשנייה הצטרפו בהסכמה. מקומיים שעברו במקום לא ידעו, ולא יכלו לדעת, שמדובר במִפגנים שכביכול מנוגדים זה לזה. אחד מנהגי הפמליה האמריקנים אף היה משוכנע שכל המפגינים בעד ישראל ונתניהו, שהרי הכחול־לבן נישא בשתיהן אל־על.
ניגשתי לשוחח עם מתנגדי הממשלה, להבין על מה ולמה הם מוחים. התברר שרובם צורכים את הררי השקרים שמפיצה תעמולת המחאה (האחרון שבהם הוא ש"נתניהו המתין לזלנסקי ליד כבאית על כיסא פלסטיק", זאת בשעה שקיבל אותו בכבוד ובעמידה בחדר הפגישות במתחם E בבניין האו"ם. הייתי שם). שתי דקות של דיבור מלב אל לב הסתיימו בחיבוק ובסלפי, לרגל השנה החדשה ובשל היותנו עם אחד.
אך המחווה הקטנה הזו לא יכולה, למרבה הצער, לעצור את קטר הקרע הפנימי, כשמה שנשאר מתנועת המחאה גורר אליו רבים וטובים. על כלום ושום דבר, הולכים ונמתחים תהליכי פיצול בלתי ניתנים לתיקון בתוך העם היהודי. בישראל חשנו בהם לכל אורך השנה הקודמת. עם תחילת השנה החדשה הם הגיעו לארה"ב, מלווים את מסעו של נתניהו שם, ומלבים את המתחים שממילא קיימים בקהילה היהודית שם.
כל זה קרה בשעה שההתפתחויות ההיסטוריות שהתחוללו בימי ביקורו של נתניהו מאחדות לא רק את רוב הישראלים, אלא גם את מרבית בני העם היהודי בעולם. שהרי רוב מוחלט של העם רוצה שלום, בטח ובטח אם גם לא יהיה כרוך בוויתורים בעייתיים לפלשתינים.
התפתחות היסטורית
רצף ההצהרות של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ונתניהו, גם בנאומיהם באו"ם וגם בראיונות לתקשורת האמריקנית, ללא ספק קירב אותנו לשם. השבוע הראשון של תשפ"ד כבר שם את המזרח התיכון במקום אחר מזה שבו היינו בסיומה של תשפ"ג.
נכון, עוד מוקדם לברך על המוגמר, וגם ייתכן שהסבב הנוכחי לא יסתיים בהצלחה. אך כשם שביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל ב־1977 הוביל להסכם השלום עם מצרים כמעט שנה לאחר מכן, כך ההכרזות ההדדיות של יורש העצר הסעודי וראש הממשלה הן בלתי הפיכות. השלום עם הסעודים ייחתם, אם לא במוקדם אזי במאוחר. ואלמלא התעמולה היתה שוטפת את הארץ, כל אדם אחראי בישראל או בארה"ב היה מפגין בעד המהלכים האלה ולא נגדם.
כאמור, מוקדם לברך על המוגמר. חרף האופוריה שהשתלטה על השיח, יש לקחת ברצינות את האזהרה של נתניהו, שלפיה חלון ההזדמנויות פתוח לכמה חודשים בלבד. לא במקרה גם פקיד אמריקני בכיר וגם גורם ישראלי בכיר תדרכו בנפרד על אודות הקשיים הרבים בדרך להסכם. "נורמליזציה היא נושא מאוד מסובך. אף אחד מעולם לא אמר שזה ממש מעבר לפינה. התקדמנו, אבל זה אופייני שיש קשיים", אמר הפקיד הבכיר האמריקני.
הגורם הישראלי העריך שיש קצת יותר מ־50 אחוז סיכוי להגיע להסכם עם הסעודים. "יש אינטרס ורצון של שלוש המדינות (ארה"ב, סעודיה וישראל) להגיע להסכם. אבל יש מכשולים והם לא מועטים", אמר הגורם הישראלי.
בניגוד לנאמר באולפנים, לא הסוגיה הפלשתינית היא הבעייתית. נתניהו לא מתכוון למסור גרגיר שטח ובן סלמאן גם לא מבקש זאת. כך שבהקשר הזה אין מבחינת ישראל לא מכשול מדיני ולא פוליטי. הפערים הגדולים הם בין האמריקנים לבין הסעודים בנושא הגרעיני ובנוגע לברית ההגנה. "אלה פערים שאפשר לגשר עליהם", אומר ל"ישראל היום" גורם מדיני יודע דבר. אם זהו אכן המצב, נדע זאת בתוך כמה חודשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו