ברית מורכבת: ארה"ב וישראל במלחמת יום הכיפורים, שותפות בצל מחלוקות

במבט ראשון מהווה מסכת יחסי ארה"ב עם ישראל במהלך הימים והשבועות הטראומטיים שפקדו אותה בעקבות מתקפת הפתע שניחתה עליה ב־6 באוקטובר 1973, קרן אור בוהקת בעלטה שאפפה אותה וביטוי מזוקק לחוסנה ולעוצמתה של הברית שבין וושינגטון לבין ירושלים.

אל מול האתגר הקיומי שבפניו ניצבה לפתע ממשלתה של גולדה מאיר, היה זה ממשל הנשיא ניקסון שהעניק לה סיוע צבאי משמעותי בדמותה של הרכבת האווירית שהפעיל, ורשת ביטחון מדינית אל מול ההסתערות המצרית והסורית ואף נוכח איומיו המסלימים של הקרמלין.

אולם, מבט יסודי יותר על מערכת היחסים בחלוף חמישה עשורים מן הזעזוע הטקטוני שפקד את ישראל ב־6 באוקטובר 1973, חושף תמונה מורכבת הרבה יותר ורוויה בחיכוכים. המפתח להבנת תמונה זו טמון במינויו, ב־22 באוגוסט 1973, של הנרי קיסינג'ר לתפקיד שר החוץ של ארה"ב בעקבות התפטרותו של ויליאם רוג'רס (וזאת נוסף לתפקידו כיועץ הנשיא לביטחון לאומי).

ואכן, שר החוץ הטרי והיועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, היה זה שהוביל את הפעילות הדיפלומטית במהלך המלחמה ולאחר סיומה במסלול שנועד להרחיק את בריה"מ (שהובילה קו עוין, לעומתי, ובמלחמת ההתשה אף לוחמני, כלפי ישראל) מכל מעורבות בתהליך המדיני שביקש לקדם. משמעותו העיקרית של מינוי זה, בעיקר לאחר פרוץ הקרבות, היתה כניסתו של השר החדש - שלמעט ב"משבר ספטמבר השחור" של 1970 נמנע עד אז ממעורבות מתמשכת בסכסוך הישראלי־ערבי - לתוככי המרחב המזרח־תיכוני כשהוא משקיע בפעילותו זו את כל יוקרתו, מעמדו המיוחד והעוצמה שצבר. העובדה שהנשיא ניקסון מצא את עצמו באותה עת כשהוא לפות לפיתת חנק בכבליה של שערוריית ווטרגייט המסתעפת, אפשרה לקיסינג'ר שוליים רחבים של תמרון ופעולה עצמאיים, שהיו משוחררים כמעט לחלוטין מאילוצים נשיאותיים וקונגרסיונליים כלשהם.

כך הפך, באבחה אחת, השר החדש לאדריכלה הבלעדי של האסטרטגיה האמריקנית. האירועים הדרמטיים שהתחוללו ביום הכיפורים היוו עבורו את הזרז והמקפצה ליישומן בפועל של תפיסותיו המדיניות, הגלובליות והאזוריות כאחד.

במהלך תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא ניקסון, ובראשיתה של תקופת כהונתו השנייה, נזהר היועץ קיסינג'ר, כאמור, שלא להתקרב בדרך כלל לזירה המזרח־תיכונית המקוטבת. גישה זו היתה מעוגנת בהנחה שהמצב הבלתי סימטרי שנוצר בזירה בעקבות ניצחונה הסוחף של ישראל במלחמת ששת הימים, שם לאל מלכתחילה כל יוזמה דיפלומטית על בסיס של ויתורים הדדיים ופשרות. לעומת זאת, הצטיירה בעיניו תמונה שונה לחלוטין של הזירה בעקבות המפץ הגדול של 6 באוקטובר. שכן, מבחינתו של קיסינג'ר נפתח כעת חלון חדש של הזדמנות ליצור מאזן כוחות אזורי (וגלובלי) שונה בתכלית.

יש לזכור, שההקשר הבין־מעצמתי ניצב דרך קבע במוקד חשיבתו של קיסינג'ר, שחתר לבלום את ניסיונות ההתפשטות של בריה"מ בכל הזירות, הן באמצעות שוט ההרתעה והן באמצעות גזר הפיתוי הכלכלי. במזרח התיכון, בעקבות בחירתו, ב־15 באוקטובר 1970, של אנואר סאדאת לנשיא מצרים ועל רקע האיתותים ששיגר והמהלכים שיזם, התבררה יותר ויותר כוונתו להתנתק ממוסקבה ולקדם תהליך של התקרבות לארצו של הדוד סם. כך, הלכה והתגבשה בהדרגה התשתית להשקתו של עידן חדש ומפויס יותר בין קהיר לבין וושינגטון.

חותר לסיום מאוזן

ואמנם, לאחר מינויו לשר חוץ ופריצתה של המלחמה, בשלו בעיניו התנאים למימושו של חזון זה על כל מרכיביו.

על רקע זה, ניתן להבין את מקורותיהם ומטרותיהם של הצעדים שאותם נקט במהלך המלחמה ושהצמיחו חיכוך בלתי נמנע עם השותפה הישראלית המאותגרת. במרכזה של התנהלות זו עמדה שאיפתו של קיסינג'ר להביא לסיומו של העימות בצורה מאוזנת ככל האפשר, ומבלי שמצרים תצא ממנו מובסת ומושפלת כמו ב־1967.

איזון אסטרטגי זה, האמין, ימנע את תסריט הבלהות שבו חוזרת קהיר היישר לעידן הרדיקליזם הקיצוני, האנטי־מערבי והמתריס מבית היוצר הנאצריסטי. בה בשעה יאפשר סיום סימטרי של הלוחמה (שסאדאת יצליח לשווקו כניצחון אסטרטגי), בתיווך אמריקני בלעדי, את פתיחת אופק מדיני שיוליד התקדמות מדורגת בנתיב ההסדר, תוך דחיקתה של בריה"מ לשוליים.

לחץ כבד על ירושלים

מאחר שהנשיא סאדאת לא הסתיר את כוונתו - בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה וגם במהלכה - לנטוש את פטרונו ממוסקבה (למרות תמיכתה הצבאית בו והרכבת האווירית שהפעילה למענו לאחר פרוץ הקרבות), לא נותר לשר החוץ אלא לבסס את מעמדו מול מצרים. ביסודה נועדה המדיניות שגיבש להוכיח לנשיא המצרי שרק הוא מסוגל להעניק לארץ הפרעונים את התמריץ ההכרחי כדי לקדם במשנה־מרץ את האסטרטגיה המועדפת עליו - טיפוח וביסוס קשריה של וושינגטון עם קהיר.

כאן בדיוק טמון שורש המשבר, שהחל להעיב על הרקיע האמריקני־ישראלי כאשר רעם התותחים נשמע עדיין ברקע, ושהגיע לשיאו באביב 1975, כאשר קיסינג'ר השיק את מדיניות "הערכה מחדש" הלעומתית שלו (ושל נשיאו פורד) כלפי יצחק רבין וממשלתו. באופן ספציפי, משמעותו של תמריץ זה היתה בהפגנת היכולת האמריקנית להפעיל לחצים אפקטיביים על ישראל ולכפות עליה ויתורים של ממש לאחר שהתחולל המהפך בחזית הלוחמה.

כך למשל, כשהוא נחוש למנוע מישראל להשיג הכרעה דרמטית ומוחצת בגזרה המצרית ובכך להוכיח לסאדאת את יכולתו לאכוף עליה את רצונו, הפעיל שר החוץ במהלך הימים האחרונים של הלוחמה לחץ כבד על ממשלת מאיר. מטרתו היתה להבטיח שכוחותיה יסירו את הכיתור מעל הארמיה המצרית השלישית. ארמיה זו מצאה עצמה נצורה בגדה המזרחית של תעלת סואץ. שכן, כניעתו של הכוח המצרי הגדול היתה ממחישה באופן מובהק את היקף התבוסה המצרית, ובכך גם סותמת את הגולל על מאמציו להפוך את המלחמה למנוף למשא ומתן ישראלי־מצרי בתיווכו ובניצוחו של הפטרון האמריקני. ואכן, בעקבות לחץ זה, שהתבטא בין היתר באיום מפורש "להתנתק מישראל" (שיוחס לנשיא עצמו), נכנעה ממשלת ישראל והחליטה לסיים את המצור על הארמיה.

עיתויו של הסכם הפסקת האש, שהושג ב־22 באוקטובר 1973, נועד אף הוא למנוע מצה"ל, שנמצא בתנופה רבתי, למצות את יתרונו הצבאי אל מול התבוסה המצרית המסתמנת. כך שאף קיסינג'ר לשמור בכל מחיר על מעמדו ויוקרתו של הנשיא המצרי, סאדאת, שמטוטלת הקרב נטתה כעת לרעתו.

את תמצית האסטרטגיה מבית היוצר של קיסינג'ר ניתן לראות במבצע הרכבת האווירית לישראל (מבצע "ניקל גראס"), יוזמה שיצאה לדרך ב־14 באוקטובר ונמשכה עד 12 בנובמבר.

לשמור ליום סגריר

באופן פרדוקסלי, אף שקו פעילות זה נצרב בתודעה הציבורית הישראלית כמהלך נועז וכהתגייסות אמיצה לצידה של השותפה הישראלית בשעת מבחן גורלית עבורה, התמונה בפועל היתה מורכבת הרבה יותר. לא זו בלבד שהרכבת האווירית הושקה יותר משבוע לאחר שנפתחה המתקפה המצרית־סורית - אלא שמשלוחי הנשק שנכללו בה היו מבוקרים ובהיקף שנפל בהרבה מזה שביקשה ישראל. עד מהרה התברר שכוונתה של וושינגטון היתה להעניק לישראל תחליף הולם למערכות הנשק שנפגעו בקרבות, אך מבלי שתביא לתמורה סוחפת במאזן הכוחות הכולל בחזית המצרית.

נוכח דרישותיה של ישראל לסיוע מסיבי ומרחיק לכת עוד יותר, חשש קיסינג'ר שההיענות להן תנציח מצב מדיני בלתי סימטרי וקפוא, ובכך תסכל גם את תהליך ההתקרבות שבין ארה"ב לבין מצרים. הפטרון האמריקני היה גם משוכנע שישראל מעוניינת לאגור במחסניה לפחות חלק מהסיוע שביקשה ליום סגריר נוסף, ושלא התחייב מהמציאות המסתמנת בשדה הקרב.

סיכומו של דבר, עד מהרה נוצרו משקעים של טינה וחשדנות הדדית בין ירושלים לבין וושינגטון, שהגיעו לשיאן במשבר "הערכה מחדש", שקיסינג'ר יזם באביב 1975. ומילה לגבי הצופן התפעולי של האדריכל עצמו: אין ספק שדיוקנו של קיסינג'ר, העולה מהאסטרטגיה שהוביל במהלך המלחמה, הינה של מדינאי מיומן ומתוחכם, שהצליח לזהות במהירות - בתוככי מרחב כאוטי ומורכב - את ההזדמנויות שיצר המפץ הגדול של 6 באוקטובר עבור מעמדה של ארה"ב, במיוחד בזיקה למצרים, והתקדם בהתמדה לקידומן. זאת, תוך חתירה מתמדת לאיתור נקודות איזון בין יעדים סותרים, כמו היעד של התקרבות למצרים, אך מבלי לפגוע באושיות היסוד של הברית עם ישראל. העובדה שחרף תחכום זה, לא הצליח קיסינג'ר להגיע ליעד הנחשק של כינון שלום בין המדינות (הגם שיצר את התשתית לכינונו), היא פרשייה אחרת, הראויה לדיון נפרד.