"אנו מכבדים לחלוטין את הבחירה הדמוקרטית של העם הישראלי ומברכים את בנימין נתניהו. נאמוד את הממשלה לפי המדיניות שתנקוט ולא על פי אנשים בודדים (החברים בה)", כך הצהיר ביום ראשון, שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, וקידם את פני ממשלתה ה־36 של ישראל שבקרוב תחל את כהונתה.
גישה מפויסת זו של בלינקן איננה מובנת מאליה. הוא למשל יכול היה להעלות מחדש את סוגיית הקונסוליה לפלשתינים. הוא גם יכול היה - כפי שניבאו פרשנים מהוללים - שעצם ישיבתם בממשלה של שרים בעלי עמדות בלתי ליברליות, תערים קשיים על הקשר בין המדינות, או לבחור כל ניסוח אחר שירמז על מחלוקות צפויות. במקום זאת בחר בנימה חיובית.
אין פה מקריות. פרט למאמצים של השגריר האמריקני, טום ניידס, להרגיע בוושינגטון את הרוחות לקראת הממשלה החדשה, ממשל ביידן לא מחפש מריבות עם ישראל. יש לו מספיק צרות על הראש.
אף - ואולי דווקא משום - שרבים מבכירי הממשל הנוכחי הם בוגרי תקופת אובמה, אין להם געגועים לעימותים התכופים שהיו אז בין שתי המדינות. איש לא יצא מהם נשכר.
ניהול הסכסוך
בשלהי תקופת אובמה, נתניהו חטף את החלטה 2334 במועצת הביטחון שפגעה בישראל, אך בה בעת הכתימה את מורשת הנשיא כאנטי־ישראלי.
ראש הממשלה דאז ולעתיד נתניהו כפה מצידו על אובמה קרב שוחות בסנאט על הסכם הגרעין עם איראן. ההסכם אמנם אושר אבל גבה מחירים מהאמריקנים. בקיצור, לא תקופה להתגעגע אליה.
אבל מה שחשוב לא פחות, אז היו מריבות על הדברים הגדולים. היום הן יהיו על הפרטים הקטנים, אלה שהשטן מצוי בהם. כי ביידן בעצמו הצהיר בביקורו בארץ שהסכם קבע בין ישראל לפלשתינים אינו מציאותי כרגע.
פקיד אמריקני בכיר הוסיף לאחרונה כי מטרת הממשל כעת היא "ניהול הסכסוך" - המילים המדויקות שבהן משתמשת ישראל כבר שנים רבות. כלומר אף אמריקני לא מתכוון לכפות מחר תהליך גרנדיוזי.
מה שכן, יהיו הם ויכוחים על היקף הבנייה ביו"ש, על המצב הכלכלי של הפלשתינים וזכויותיהם השונות, ואולי גם על הרפורמות שמתכנן סמוטריץ' במינהל האזרחי.
כי גם אם אווירת הפתיחה נעימה, איש לא משלה את עצמו שלא יהיו פערים.
בלינקן, באופן סמלי ורב־משמעות, בחר לשאת את דבריו דווקא בפני שדולת ג'יי סטריט, שמוחרמת על ידי מדינת ישראל בשל עמדותיה הבעייתיות. ועדיין, המריבות יהיו על הפרטים, לא המטרה הגדולה שלדעת הכל בלתי ניתנת להשגה.
שלושה במכה אחת
מצב דומה שורר מול איראן. גם בחזית זו הממשל האמריקני נאלץ זה מכבר להשלים דה־פקטו עם הקו הישראלי, ששולל חזרה הסכם גרעין (הסרבנות האיראנית לתנאים הרכים מאוד של האמריקנים היא העילה העיקרית לכך).
כך שהשאלה שהאמריקנים ישאלו את נתניהו כשייפגשו איתו בעוד כמה שבועות, תהיה מה עושים עם איראן בהיעדר הסכם.
כאן הם צפויים להיתקל במשנה סדורה. אם לשפוט על פי התוכנית של תאומו המחשבתי של נתניהו והמקורב מספר אחת, רון דרמר, אזי הוא מתכוון להציע לביידן עסקה שאפשר לכנות - שלושה במכה אחת.
כאשר ייפגשו, יגיד ראש הממשלה לנשיא כי יש להפוך לחלוטין את המדיניות כלפי איראן, ובין היתר להחזיר את כל הסנקציות האירופיות.
הצעד השני הוא חיבוק פומבי ועז למפגינים האיראניים בנאום היסטורי. המהלך השלישי הוא התייצבות אמריקנית לימין לערב הסעודית ושאר בעלות הברית ההיסטוריות של ארה"ב במפרץ הערבי.
התוצאה של שלושת הצעדים האלה, מעריך דרמר, תהיה ירידה במחירי האנרגיה בעולם, שלום בין סעודיה לישראל ופרס נובל לנשיא האמריקני, וכן יציבות לדורות קדימה במזרח התיכון.
"אפשר לעשות זאת בעתיד הקרוב, עוד בכהונתו הנוכחית. ביידן עשוי לקבל פרס נובל לשלום, אם ינקוט את הצעדים הנכונים", אמר השבוע בהסכת "לא דיפלומטי".
אלא שמבחינת ביידן ואנשיו, אימוץ היוזמה הנ"ל לא יהיה קל. את איראן, משוכנעים הפקידים, צריך לפייס. סעודיה היא עצם בגרונו של הממשל בשל פרשת חשוקג'י, ושלום בין ריאד לירושלים אך בלי הפלשתינים לא מלהיב לפחות חלק מהאנשים.
ביידן יידרש לתעוזה רבה ולמאמץ גדול כדי לכפות תפנית כה דרמטית במדיניות החוץ שלו. כך שגם אם בנקודת הפתיחה ירושלים וושינגטון לא מחפשות חיכוך, הדעת נותנת שהוא בלתי נמנע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו