עשר שנים. עשר שנים הן נצח מבחינת משפחה, אבל רק רגע קצרצר בחיי מדינה. כשייסדנו את "הורים עובדים לשינוי" כולם אמרו לנו: "זה בחיים לא יצליח", "אין לכם סיכוי", "לא יזיזו כלום". והנה, עשור אחרי, חופשות התלמידים וההורים נמצאות קרוב־קרוב. סיימנו את תפקידנו.
במהלך עשר השנים האחרונות עשינו, נפגשנו, שרפנו ימים ושעות על ועדות בכנסת, על פגישות עם קובעי מדיניות. שרפנו שעות שינה על תכנוני מאבקים, על שליחת ניוזלטרים, על שכנוע כל מי שרק דמיינו שיהיה מוכן לזוז סנטימטר מהמשבצת שלו. ולא הרפינו. חבורה נחושה של אנשים מעולים, שמאמינים בדבר הזה בלב ובנפש, מוכנים לעשות הכל כדי שזה יקרה, והכי חשוב - לא מוכנים לוותר.
התוכנית שפורסמה אתמול היא לא פחות ממהפכה. היא עלולה להצטייר כמו פלסטר, אבל אחרי עשור אנחנו יכולים לראות את התמונה הגדולה ולהבין איך התוכנית הזו הופכת את מערכת החינוך למערכת שלמה. נכון, לא את הכל אפשר לשנות, לא כל חלומותינו התגשמו, וכנראה גם לא כל חלומותינו יתגשמו. זה שיעור גדול בענווה, בלדעת את המקום שלנו - לדעת מה אפשר ומה אי אפשר, על מה יש לנו כוח להיאבק ועל מה אין לנו כוח, על מה אנחנו לא מוכנים לוותר, ועל מה אנחנו אומרים תודה רבה ומחבקים בשתי ידיים.
תכנית החופשות של בנט הופכת את מערכת הלימוד, כפי שהיתה עד היום, למערכת חינוך. כזו שפתוחה רוב הזמן - לפעמים יש בה לימודים פורמליים, ולפעמים לימודים בלתי פורמליים. לפעמים מגיעים המורים הקבועים, ולפעמים אחרים - אבל תמיד הצוות מתוגמל, תמיד הוא שמח לבוא, ותמיד יש במערכת הזו תוכן איכותי והגנה מלאה על הילדים שלנו. הם יודעים איפה נמצא הכיסא שלהם, איפה השירותים, ויודעים גם למי אפשר ללכת ולבקש עזרה. זו לא קייטנת פלסטר, זו מערכת חינוך.
התוכנית הזו, לראשונה, נותנת הזדמנות להורים לצאת לעבוד. אבל היא נותנת הזדמנות גדולה יותר לילדים, שעד היום לא יכלו להיות במסגרות שאינן מערכת החינוך הפורמלית - כי ההורים שלהם לא יכלו לאפשר להם שום מסגרת חלופית שעלותה אלפי שקלים לילד. ההורים האלה יכולים סוף־סוף לצאת לעבוד בראש שקט, בלי לפחד מחופשת חנוכה או פסח, וכשיש גם שלושה שבועות בקיץ - המרחב בלב נמתח גם הוא, והדאגה נעלמת. איך כתב אהוד מנור, "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם".