צמד המילים "לינץ' ברמאללה" הוא לא סתם משפט מטלטל – זהו דז'ה וו לימי אוקטובר 2000, תחילתה של אינתיפאדת אל אקצא, אז נטבחו 2 חיילי המילואים יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ זכרם לברכה, בידי המון פלשתיני, שם ברמאללה.
קצת יותר מ-20 שנה עברו מאז, והנה הערב כמעט והיינו עדים לאירוע דומה, שעה ששני ישראלים חולצו בעור שיניהם מההמון המטורף באותה רמאללה.
אי אפשר להימנע מהדז'ה וו, וגם אי אפשר להימנע מהחיבור לאירועי "שומר החומות", רק לפני מספר חודשים, בהם נחשפנו למספר ניסיונות לינץ' בערי ישראל, ובדגש על לוד ועכו. אך באירוע של היום יש נקודת אור ונקודת חושך.
נקודת האור נובעת מכך שכוחות הביטחון הפלשתינים חילצו את שני הישראלים מתוך השטח. אל תחשבו לרגע שזה התרחש מ"אהבת מרדכי", הפלשתינים לא שכחו את הכאוס שהביאה עליהם אינתיפאדת הטרור של תחילת שנות ה-2000.
גם ברמאללה יודעים מה כאוס יביא
כוחות הביטחון הפלשתינים מבינים היטב שכאוס דומה ימוטט את הרשות ויביא עליהם את חמאס – וזה מבחינתם יותר גרוע מאסון. לפני 20 שנה הפלשתינים נמנעו מלחלץ את שוטר מג"ב מדח'ת יוסף זכרו לברכה, וגמגום של צה"ל הוביל גם למותו.
היום המצב כפי הנראה שונה, והוא מצביע על אינטרס מובהק של שיתוף פעולה, הנובע לא מעט מהרתעה – לא רק מפני צה"ל, אלא גם מפני החשש שמא חמאס ינצל כאוס אפשרי וישתלט על שטחי יו"ש.
אך בצד נקודת האור הזו יש גם נקודת חושך. שני אזרחים נקלעים לעדר של חיות אדם, ששנאה נוטפת מהם, ואין בהם שמץ של צלם אנוש. במה חטאו האזרחים שנקלעו לסיטואציה הזו? שהם הסתובבו בשטחי A רחמנא ליצלן? האם זה מצדיק פרוגרום כזה? ומה זה באמת מזכיר לכולנו?
למרות ההקלות: שנאה יוקדת
השנאה היוקדת מתוך ההמון הפלשתיני המוסת ברחובות רמאללה זהה להמון הערבי המוסת בלוד, בעכו, ולא רק. השנאה והאנטישמיות הגיעו לרמה מטרידה. אין ערך לחיי אדם – זה מה שמשדר ההמון הזה. וזה מייצג לא רע את הזרמים התת קרקעיים המצויים בשטח הפלשתיני שזוכה ב-15 השנים האחרונות לעדנה כלכלית, ולשיתוף פעולה מצד ישראל.
הכאוס ששרר בשטחי יו"ש בשנות האינתיפאדה השנייה נעלם, רחובות רמאללה פורחים – אבל את ההמון המוסת זה לא מעניין– הם כנראה כבר שכחו מה קורה כשבמדינת ישראל מחליטים להוריד את הכפפות.
אבו מאזן לא שכח, לא הוא ולא חבורת המעונבים שסובבים אותו – הפחד שלהם להיזרק מהגגות ולהישחט כפי שנעשה לעמיתיהם בעזה ביד חמאס לאחר הבחירות הדמוקרטיות האחרונות שנוהלו ברשות הפלשתינית בשנת 2006 מעוררי אימה בקרבם. והם יעשו כל שניתן, אבל באמת הכל, שלא לתת לאותם מאורעות לחזור על עצמם.
אך בעיה. עד כמה השלטון הרעוע של הרשות יוכל להתמודד עם ההמונים? עד כמה הגוף הרעוע הזה שנעזר לא מעט בצה"ל כדי לשמור על שרידותו יוכל להתמודד עם אותם זרמים תת קרקעיים שחמאס מוביל? והרי בשבועות האחרונים אנו עדים להצטברות של לא מעט אירועים בזירה הזו, המעודדים גם מצד חיזבאללה שמנסה להזרים לאזור אמצעי לחימה – כמובן בדחיפה איראנית.
השנאה ברחובות אם כן יכולה בהחלט להיות הסימן לבאות, ומכאן שזירת יו"ש יכולה להתלקח ולא עוד הרבה זמן. מדינת ישראל בשנים האחרונות חושבת על התלקחויות בדרום ובצפון – האירועים האחרונים ביו"ש, בצד אירועי הפנים בזמן שומר חומות מאותתים לנו איתות ברור – אנו נדרשים להיות ערוכים גם לתרחיש כולל, התדרדרות רב-זירתית וצורך של צה"ל לפעול בשלוש ואולי אף ארבע זירות בו-זמנית. זה דורש סדר כוחות, ויכולות, ובעיקר זה דורש מוכנות. האיתות אם כן ברור, השאלה היא האם הוא מתורגם נכון גם ברמה האופרטיבית והאסטרטגית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו