אלה הסימנים טרום המתקפה:

1. ממשלה חזקה מלאת היבריס.

2. הפגנות ברחובות.

3. קריאות לסרבנות.

4. צבא קטן.

5. חובת גיוס ושירות רק לחלק מהאוכלוסייה.

6. העברת חוקים "הכי חשובים וצודקים" בזמן שיש סכנה מאויב חיצוני.

7. ביזוי וגידוף "הנביאים" אנשי הפשרה.

8. ניסיונות דריסה ומכות ברחובות.

9. היעדר דוגמה אישית, מנהיגות נטולת אחריות.

10. הכרזות על פיטורים. 

11. אויב מוסלמי שמזהה חולשה של החברה ומחכה להזדמנות.            

איך זה יכול להיות שחזרנו לאותו מקום בדיוק?

טבח 7 באוקטובר התרחש כי היינו מטומטמים. עם שלם התקוטט על הוועדה לבחירת שופטים בזמן שחמאס וחיזבאללה תכננו להשמיד את מדינת ישראל.

היבריס לאומי, בתוספת מנהיגות שמשוכנעת כי חשוב יותר להכניס אצבע לעין של הצד השני מאשר להתמודד איתו. ככל שהיה קיצוני יותר - כך טוב יותר לפוליטיקאים העלובים שהובילו אותנו. קריאות לסרבנות, להוצאת כספים מהארץ, לפנייה לבתי דין בינלאומיים. מכות באמצע תפילה ביום הכיפורים. כל מי שלא עם הממשלה בוגד. יד איש באחיו בחסות הכאוס.

"אמרתי לכם". כן, אני אמרתי, כתבתי, הפגנתי יחד עם אחרים שתעצרו ותתפשרו. שעוד רגע סכנה גדולה. אבל לא היה מי שיקשיב. הרי הפשרה בבית הנשיא היתה "של חלשים". וההוא "מהצד השני" תמיד אשם.

והנה, מה עכשיו? אתם לא רואים שאנחנו דוהרים לאותה מציאות? רק שהפעם אנחנו באמצע מלחמה. יש חטופים שנמקים במנהרות ו־400 אלף צווי מילואים, יש תמרון קרקעי ואיראן שיורה טילים חות'יים בלילות.

כמו שרפורמה משפטית היא מהלך נכון, כך גם צריך שראשי מערכת הביטחון ילכו הביתה וראש הממשלה והשרים האחראים. זה לא קורה כי יש חשוב יותר. השאלות היחידות שרלוונטיות עכשיו לכל צעד שמנהיג לוקח הן: האם זה תורם לניצחון ולהכרעת האויב? האם זה תורם לשחרור החטופים? האם זה מעלה את אמון הציבור בממשלה ובמוסדות המדינה? האם זה תורם לאחדות?

התשובה היא - לא. ניצחון יושג בעזרתנו, המילואימניקים שמתגייסים למרות שהממשלה פועלת נגד הרחבת הצבא. בזכות רוח העם שעדיין מתנדב ועוזר. לא בגלל קונספירציות, פחדים ואיומים שמזכירים את ימי הורדוס. לא בזכות ממשלה שמאז 7.10 לא מנהיגה אלא עסוקה בהישרדות.

כשיש אסונות - הם מתחבאים ומחפשים דובר, כשיש הצלחות של מערכת הביטחון - הם אלה שהורו והנחו. חכו ותראו מי יעמוד בקרוב מול המצלמות כשלצערי נשלם מחיר בתמרון הקרקעי. הם כולם ייעלמו כמו שעשו מאז תחילת המלחמה. רוצים לחזור לשגרה ושאחרים יילחמו או יסרבו בזמן שאנחנו חונקים אחד את השני.

איך ולמה זה קורה לנו? התשובה שלי היא שהם לא היו שם, לא הריחו את הגופות בעוטף עזה, את הבתים המפוחמים, לא ראו דמעות עד שייבש הכל ולא נותר אלא להילחם ולהדחיק. לא בהלוויות ולא בבתים. זה לא נצרב להם בנשמה. וכשאין, אז נדמה שאפשר לחזור למה שהיה, לשנאות הישנות.

כמעט לכל משפחה משרתת בישראל יש כאב אישי, לילות שלא ישנו מפחד, היכרות עם משפחות שכולות ופצועים. ביקורים במחלקות השיקום בבתי החולים. בממשלה יש כאלה שלא מכירים את כל זה. בכנסת יש עוד כמה. הם לא שירתו בצבא, ילדיהם לא משרתים, השכנים לא משרתים. זה לא שלהם.

אז הנה שוב, כמו לפני המלחמה ורגע לפני שאני נקרא להילחם בסבב הקרוב והמדים ימנעו ממני לדבר, אני מרים דגל: אסור שאנחנו ניתן לזה לקרות. אל תיתנו להם. לא אכפת לי מנתניהו, מקרעי, מאמסלם ומגוטליב. לא מהאופוזיציה המוזרה. אני לא מצפה מהם לכלום. הם מפריעים לנו לנצח - בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון.

אנחנו נלחמים למען המדינה, לא למען אף פוליטיקאי או ממשלה. אסור לקבל סרבנות כשצריך לתקן מדינה ולהגן עליה. האויב עדיין לא הושמד והחטופים עדיין לא חזרו. עלינו המלאכה. כדי לנצח צריך הנהגה שמפגינה אכזריות מול האויב ורכות מול בני עמה.

אויב בקודש הקודשים

קטאר מדינת אויב גם אם הוגדרה בישראל אחרת. אחד המחדלים שיצטרכו להיבדק בוועדת החקירה שהממשלה מפחדת להקים יהיה הדחיפה למסלול הקטארי. איוולת ארוכת שנים. בחירה בשקט והכלה על פני התמודדות עם המציאות.

מי שיבחן יום אחד את המילים שנאמרו בממשלות ישראל יגלה את הפער האדיר בין דברי הרהב למעשים. מערכות השלטון, ממשלות ישראל ומערכות הביטחון פחדו מהסלמה. בחרו בחרפה על פני התמודדות. בראש הקונספציה עמד ראש ממשלת ישראל, אחריו ראשי מערכת הביטחון.

פרשת קטאר מחייבת בדק בית פנימי, בכל הכוח, בכל פינה. אין שום תירוץ פוליטי או היצמדות למחנה כשמגלים שקטאר שילמה כספים למי שעובד בלשכת ראש הממשלה. זה לא עניין שולי אלא איום ממשי

פרשת קטאר שנחשפת עכשיו מחייבת בדק בית פנימי, בכל הכוח, בכל פינה. אין שום תירוץ פוליטי או היצמדות למחנה כשמגלים שקטאר שילמה כספים למי שעובד בלשכת ראש הממשלה. זה לא עניין שולי אלא איום ממשי. אני לא מאמין שנתניהו ידע על כך או הבין זאת. זה לא מצמצם את גודל המחדל.

חרפה לדורות

זו אנטישמיות לקרוא לחוק הגיוס "חוק ההשתמטות", אמר השר גולדקנופף בכנס חרדי בבית שמש העיר השכנה, ואני בוחר להתעלם מחוסר ההבנה לגבי המושג הזה, ואפילו אתעלם מההנחה המוסתרת בדבריו כאילו הוא יהודי, ואחרים, שנגד החוק, לא.

זו אנטי־ציונות להעביר חוק שקובע כי משפחתי וחבריי מסכנים את חייהם בגאווה גדולה, אבל בפקודה ועל פי חוק, בעוד הוא וחבריו, אלה שלומדים ואלה שלא, פטורים. זו אנטי־ציונות לשבת בממשלה שמעבירה כסף, והרבה, למוסדות שמעודדים השתמטות. זו חרפה לדורות לתת הנחות ולמנוע קיצוצים רוחביים ממי שבוחר לא לשאת בנטל, ובמקביל להשית את המיסים והקיצוצים בשירותים על מי שמשרת.

פינה טובה: מוצב פגה ספג ב־7 באוקטובר מתקפה של המוני מחבלים. הלוחמים שהיו שם מגדוד 13 בחטיבת גולני ניהלו קרב מסובך. מפקד הכוח, סרן דקל סויסה מבר גיורא, והלוחם רועי פרי משוהם, שהתנדב להישאר מאחור, חיפו על הכוח שנכנס למרחב מוגן, ונהרגו בשטח הפתוח. רועי הותיר אחריו אח תאום והורים.

לפני כשבוע נחנך "האור של רועי" בלוד - בית תמחוי לכל מי שנזקק לארוחה חמה. עמותת "יד ביד", שעמדה מאחורי המיזם, בחרה לקרוא לבית שבלוד על שם רועי. ההורים והאח התאום איתי היו בטקס, וגם הרב יעקב גלויברמן שעומד בראש "יד ביד". מעכשיו בכל יום ייצאו אלפי ארוחות לנזקקים מכל סוגי האוכלוסייה ללא הבדלי דת, גזע ומין, קשישים וחסרי בית. אין מעשה טוב יותר מלדאוג לאחרים לזכר רועי הגיבור וחבריו.