מתווה וויטקוף טוב לישראל, וזו בדיוק הסיבה שבחמאס דוחים אותו

השיחות על שלב ב' של הסכם החטופים לא החלו באופן רשמי, אולם מה שאנחנו עדים לו בימים האחרונים הוא משא ומתן לכל דבר, שבו שני הצדדים מנסים לקדם את האינטרסים שלהם מבלי לשוב למלחמה.

זה הרקע להחלטת הקבינט למנוע העברת סיוע הומניטרי לעזה, בתגובה להודעת חמאס כי הוא דוחה את המתווה שהציע השליח האמריקני סטיב וויטקוף. המתווה כלל את שחרור החטופים החיים והמתים בשתי פעימות: מחציתם בתחילתו, ומחציתם בסיומו - כעבור 50 ימים, שבהם יוגבר הסיוע ההומניטרי לעזה. בתווך אמורים הצדדים לסכם את התנאים להשלמת ההסכם.

המתווה הזה טוב לישראל משום שהחטופים אמורים לחזור בו הביתה ללא חידוש המלחמה, וישראל לא מתחייבת במסגרתו להפסקת אש קבועה, כלומר שהיא תוכל לשוב ליעד העיקרי של פירוק שלטון חמאס וכוחו הצבאי מתי שתבחר בכך. זאת גם הסיבה שחמאס מתנגד לו ותובע לקיים את ההסכם המקורי, בטענה שישראל מפירה אותו כאשר היא נמנעת מקיום שיחות על שלב ב'. האינטרס של חמאס ברור: להחזיק חטופים ככל הניתן, ובמקביל לדחות את מועד חידוש המלחמה כדי לאפשר לארגון שיקום צבאי ומרווח נשימה אזרחי.

במצב הדברים הזה מתבקש היה לכאורה שישראל תנקוט את הכלל הידוע מהמערבונים, שאם אתה רוצה לירות - תירה, אל תדבר. אלא שמערבונים מתקיימים רק במוחם של כמה מחברי הקבינט; המציאות מורכבת יותר, ובשקלול שבין מלחמה למשא ומתן נותנת כרגע ישראל סיכוי לדיבורים, וטוב שכך. למלחמה היא תוכל לשוב תמיד, בתנאים שאינם שונים מהותית מהמצב הקיים כעת.

חשש תמידי לחיי החטופים

ישראל נוטלת על עצמה בינתיים שני סיכונים. האחד, לחיי החטופים - שכל יום בשבי האכזרי של חמאס עלול להיות קריטי עבורם. השני הוא תודעתי, כאשר חמאס מנסה למנף את עצירת הסיוע ההומניטרי לטענות המוכרות על כך שתושבי עזה מורעבים במתכוון. זה כמובן לא נכון, לעזה נכנסו בשבועות האחרונים מזון וציוד רב, אבל ישראל צריכה להיות ערה לביקורת, ובעיקר להשפעתה האפשרית על המשטרים ועל הקהלים במדינות ערב בחודש הנפיץ של הרמדאן.

בישראל מקווים כמובן ללחץ הפוך - של האוכלוסייה העזתית על חמאס - אולם ספק אם הוא יוביל לוויתורים משמעותיים. חמאס משתמש באוכלוסייה העזתית, אבל לא ממש סופר אותה, ויסכים להתגמש רק אם יאמין שחידוש המלחמה קרוב. זה עלול לקרות כבר בשבועות הקרובים. אם ניסיונות ההידברות הנוכחיים ייכשלו, אז יידרש צה"ל לאתגר משמעותי: לפגוע קשות בחמאס במהלך רב־אוגדתי מהיר, כאשר בתווך נמצאים עדיין עשרות חטופים שמתקיים חשש תמידי לחייהם.

האתגר של זמיר

האתגר הזה יונח לפתחו של הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, שייכנס מחרתיים לתפקידו. כמו בסרט "מבצע סבתא", זמיר יידרש לפתוח הכי חזק שלו, ואז להגביר. המשא שנערם על כתפיו עצום בכל היבט, אבל גם הוא יודע שהנקודה הארכימדית היא עזה - ממנה יתחיל הכל.

בהיבט הזה, הימים הנוכחיים מלמדים שני דברים שאמנם היו ידועים מאז 7 באוקטובר, אבל התחדדו כעת מאוד. הראשון הוא הצורך להחזיר מייד את החטופים הביתה, על רקע העדויות הקשות שנשמעו מפיהם של מי שהשתחררו בשבועות האחרונים. השני הוא הצורך להכריע את חמאס, על רקע אכזריותו הרבה שמתבררת שוב בימים אלה מתחקירי הקרבות בקיבוצים ובנובה.

בין שני אלה עניינם של החטופים גובר. כאמור, הממשלה נוהגת נכון כשהיא נותנת סיכוי להידברות בטרם החזרה למלחמה, אולם לא ברור מדוע היא ממשיכה ביחסה הצונן למשפחות החטופים. אלה מדווחות מדי יום על ניסיונות כושלים להיפגש עם ראש הממשלה ועם שרים, וזאת בשעה שחטופים ששוחררו נהנים מדלת פתוחה בממשל האמריקני.

צריך לקוות שמחויבותו המבורכת של הנשיא דונלד טראמפ אכן תפעיל לחץ על חמאס ותאפשר שחרור חטופים נוספים, אבל אסור לשכוח: האחריות לחטיפתם ולשחרורם לא נמצאת בוושינגטון, אלא בירושלים.