אחת התכונות של המציאות שבה אנו חיים היא קיומו של פער בלתי נמנע בין תופעות לבין התדמיות שלהן. הערך של חברה שנסחרת בבורסה, למשל, משקף את מה שאנשים חושבים עליה, אבל לא בהכרח את הערך האובייקטיבי שלה. בימים כתיקונם קשה לדעת איזו חברה נסחרת בערך נמוך מערכה הממשי ואיזו חברה היא בועה, כלומר יש פער בין התדמית הזוהרת שלה ליכולות הממשיות שלה. מתי מתגלה האמת? כשיש משבר. בשעת משבר פיננסי הבועות מתנפצות ומתגלה מי הן החברות החזקות והיציבות ומי תופעות רועשות וחולפות.

ומה שנכון לחברות נכון גם למדינות. ישנן מדינות שבכל הקשור לעוצמתן הצבאית התדמית שלהן גדולה מהיכולות שלהן בפועל, ויש מדינות שהתדמית שלהן קטנה מהעוצמה הצבאית הממשית שלהן. בימי שלום קשה לדעת איזו מדינה היא בועה ואיזו מדינה חזקה מהתדמית שלה. ומה שמשבר עושה לערך הפיננסי של חברות, מלחמה עושה לעוצמה הצבאית של מדינות. היא מגלה לנו למי יש עוצמה צבאית שגדולה מהתדמית שלה ומי היתה בועה שנהנתה מתדמית צבאית מנופחת שמאחוריה יכולות מיושנות ומנוונות.

מלחמת 7 באוקטובר פרצה מכיוון שהאויבים שלנו חשבו שהישראלים חלשים מהתדמית שלהם. הם הימרו על כך שישראל היא בועה - ושבאמצעות סדרה של מהלומות היא תתנפץ. הם האמינו לרטוריקה שמשודרת לאזור כולו מהרפובליקה האסלאמית של איראן, שעל פיה ישראל היא בתהליכי קריסה. אחרי המחדל והאסון הנורא של 7 באוקטובר, כשנראה היה שהחולשה של ישראל התגלתה ונחשפה, "ציר ההתנגדות" התנפל על ישראל בכמה זירות בה בעת במטרה להוביל להתפרקות הסופית של הישות הציונית. התוצאות ידועות: חמאס הוכה אנושות, חיזבאללה קרס ואיראן נחלשה. ההצלחות של צה"ל השאירו רושם רב על האזור כולו. הן שיגרו אנרגיה חדשה למזרח התיכון, וזאת אנרגיה שסללה את הדרך למהפכה בסוריה ולעלייתו של נשיא חדש בלבנון. "ציר ההתנגדות" בא לפרק ויצא מפורק. התגלה שהמניה של ישראל סבלה מהערכת חסר, והמניות של חיזבאללה ואיראן היו בועות מנופחות שצה"ל הצליח לנפץ.

התאוששות מוחלטת

מלחמת 7 באוקטובר פרצה 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה ההיא נפתחה במחדל, שלאחריו הגיעה התאוששות מעוררת השראה שהובילה לתוצאות צבאיות מרשימות. בצפון הצבא הסורי נבלם, סולק מרמת הגולן, ולבסוף צה"ל פלש לשטח האויב והתמקם בטווח תותחים מדמשק. לעומת הניצחון המובהק, שאינו נתון למחלוקת שצה"ל השיג בזירה הצפונית במלחמת יום הכיפורים, בזירה הדרומית הוא רשם אמנם הישגים גדולים, אך אלו הולידו ניצחון אמביוולנטי. מצד אחד, צה"ל חצה את התעלה ונעצר כשהוא על סף כיתור הארמיות של האויב וקטיעת צירי האספקה שלהן. מצד שני, הוא כשל בהדיפת הדיביזיות המצריות לצד השני של התעלה, והמלחמה הסתיימה כשמסה קריטית של כוחות אויב היתה על אדמת ישראל.

מלחמת חרבות ברזל כאילו שחזרה את התבנית של מלחמת יום הכיפורים. המחדל של תחילת המלחמה עולה על המחדל של הפתעת יום הכיפורים, אך גם ההתאוששות של צה"ל לא נופלת מההתאוששות ההרואית שהתרחשה בדיוק 50 שנה קודם לכן. גם התוצאות דומות: ניצחון מובהק בצפון וניצחון אמביוולנטי, נתון לפרשנות, בדרום.

הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל של כל חלקי המלחמה. הוא הרמטכ"ל של המחדל, של ההתאוששות ושל התוצאות המובהקות בצפון, והחלקיות בדרום. עכשיו, אחרי שהוא עיצב את ההיסטוריה, מתחיל השלב הארוך שבמהלכו ההיסטוריה תשפוט אותו. כיצד ייזכר הלוי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי? כמי שפירק את ציר ההתנגדות, או כמי שאחראי למחדל ולאסון הנורא? נראה שהאסון הגדול ביותר שקרה מאז השואה מעיב על כל ההצלחות ועל כל ההישגים. אבל מאוד ייתכן שעם הזמן כותבי ההיסטוריה יראו את המציאות גם מזווית אחרת. הם לא יבחנו את המלחמה רק לפי מידת הניצחון, אלא גם לפי מידת ההתאוששות.

המחדל הגדול לא היה רק המחדל של הלוי, הוא היה גם האתגר של הלוי. ב־8 באוקטובר הוא נדרש לאסוף את הצבא, להעמיד אותו על הרגליים ובתנאים בלתי אפשריים להוציא אותו למערכה ארוכה ורב־זירתית, שבמהלכה נחשפו יחסי הכוח האמיתיים של המזרח התיכון. אין ספק שעל כפות המאזניים של ההיסטוריה, המחדל שבכף האחת הוא כבד יותר וגדול יותר מההצלחה שבכף השנייה. אבל בזמן שהמחדל מעיב על ההצלחה, הוא דווקא מבליט את ההישג של ההתאוששות. כי בזמן שהניצחון של צה"ל אינו ניצחון מובהק, ההתאוששות שלו היתה מוחלטת.

הרצי הלוי התגלה במלחמה הזאת כאדם שהאישיות שלו חזקה מהתדמית שלו. הוא ביקש מאיתנו סליחה. ממדי האסון מקשים את היכולת של רבים מאיתנו לקבל את סליחתו, אבל נדמה לי שגם כשאנחנו לא יכולים לסלוח לו על המחדל, אנחנו מסוגלים וצריכים להודות לו על ההתאוששות. ההתאוששות שחשפה את החולשה של איראן, ואת העוצמה הבלתי נראית של ישראל - שכעת גלויה לכל. הרצי, תודה.