החוקרת רונית מרזן הציגה בפניי תמונה ישנה, אך בעלת משמעות סמלית ועמוקה, המזכירה לנו את הניגוד בין שני דמויות מפתח במזרח התיכון: האב, קאסם סולימאני, שהלך לעולמו בעזרת האמריקנים והיה התגלמות הגבריות הצבאית, עומד נישא וזקוף, לסתו איתנה, נושק בפטרונות למצחו של הבן, חסן נסראללה, עגלגל נמוך קומה המרכין ראשו, מאושר בעליל ועם חיוך נבוך.
סולימאני, כידוע, היה מנהיג לוחם, נוכח פיזית בכל זירת קרב, עיראק וסוריה, מתימן דרך לבנון ועד אפגניסטן ואמריקה הלטינית. נסראללה, לעומתו, מעולם לא היה איש צבא.כ בר שנים שהא לא מופיע מול חייליו, נאומיו מועברים דרך מסכי וידאו מבונקר מאובטח היטב.
הפער מתרחב והולך
זוהי תמונה שמסמלת את הפער בין מי שנמצא בחזית ובין מי שמנהל את המערכה מהעורף, תחת מעטה הגנה – והפער הזה מתרחב והולך.
בזמן שסולימאני היה "הפנים בשטח", נסראללה מסתתר. הוא עוטף את עצמו בחונטה קטנה של יועצים ואנשי צבא בני גילו, כולם חבריו מיום הקמת הארגון, נאמנים מוחלטים, מעין פיצוי על נחיתותו כאזרח. אולם, על אף ההגנה המבוצרת שבנה סביבו, הכל מתחיל להתפרק.
אפשר להסתכל על חיזבאללה כולו כתאגיד בהתפרקות. כמי שמנהל את "התאגיד", נסראללה מבין כעת שהקרובים לו ביותר – אותם שותפים שבלעדיהם המערכת לא יכולה לפעול – הולכים ונעלמים.
השוק הפנימי רותח. העדה השיעית, שהייתה הבסיס האיתן שלו, מתחילה לגלות סימני תסיסה, והחשש הגדול שלו הוא שהתסיסה הזו תתפשט גם לעדות אחרות. כעת, הוא מוצא עצמו כבול לרטוריקה שלא מאפשרת לו לעצור את האש, עד להפוגת הלחימה בעזה.
סינוואר מסכל את חיזבאללה
יתרה מזאת, הוא תלוי לחלוטין בלקוח משנה קטן מעזה, יחיא סנוואר, שהתנהלותו מתסכלת אותו מאוד. סינוואר, שנראה כמי שמכתיב את הקצב, משאיר את נסראללה במצב שבו הוא נגרר אחר מהלכיו – תוצאה שעלולה להוביל לקריסת המערכת כולה.
המשחק בו הוא פועל השתנה לחלוטין, כל יום שחולף הוא מאבד יכולות במהירות. חשוף, פרוץ, עם ארסנל שהולך ונשחק. שדה הקרב הפך לזירה צבאית כלכלית ומדינית שבה לא די במשאבים פיזיים. הרווחים שעשה בעבר בזכות הפחד שהוא הטיל על ישראל ועל לבנון עצמה הפכו למניות שנמצאות בירידה חדה.
המצב של חיזבאללה דומה לחברה ענקית שעד לאחרונה נחשבה לבלתי מנוצחת, אך כעת מצויה במשבר חמור. הפיקוד נפגע, יכולת הבקרה והשליטה נחלשו, והתגובה מוגבלת. נסראללה הפך ללעג בעולם הסוני.
הקריקטורות פוגעות היישר בגבריות הפצועה שלו, כפי שמגדירה זאת רונית מרזן. הוא עומד בפני שוקת שבורה: מנעד הפעולות שהוא יכול לבצע הפך מצומצם יותר, והוא לא יודע מהן ההפתעות שישראל עלולה להכין לו בעתיד הקרוב.
עם זאת, כמו כל מנכ"ל ותיק ומנוסה, נסראללה הוכיח בעבר את יכולתו להתאושש ממשברים ועל כן, הזמן הוא קריטי.
הברזל מעוצב כשהוא חם
יש לישראל הזדמנות נדירה לבצע מהלכים שוברי שוויון, שיאפשרו לה לשנות את כללי המשחק. השוק האזורי פתוח לשינוי, אבל כדי להשפיע באמת, אסור לישראל לחזור למסלולים המוכרים שהותוו על ידי נסראללה. על ישראל להוכיח שהמשוואות הישנות כבר אינן רלוונטיות, ושיש ביכולתה להכתיב את התנאים החדשים.
כמאמר הפתגם הערבי: "الحديد يُطرقُ وهو ساخن" (הברזל מעוצב כשהוא חם), זו השעה לנצל את החולשה הנוכחית של חיזבאללה ולעצב מחדש את גבולות הכוח בצפון. אסור לישראל לשדר מסרים של פשרה, במזרח התיכון, למילים יש חשיבות קריטית.
המילים הן המטבע העיקרי שבו סוחרים פוליטיקאים ומנהיגים, והרטוריקה היא הנשק החזק ביותר של נסראללה. אסור לישראל, בשום אופן, להסס או לחשוש ממלחמה כוללת. להיפך – על ישראל להציג כוח והחלטיות.
כפי שנאמר בעבר, "הסכנה היא חלק מהסיכוי," ואם ישראל תיקח סיכון מחושב, ייתכן ומתקיימת הזדמנות היסטורית לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון בצורה משמעותית. כל כך משמעותית שהיא עשויה להשפיע על כל הזירות למשך שנים רבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו