בכיר ישראלי שנשאל בסוף השבוע לאן ישראל הולכת ענה בפשטות: "לשום מקום". כשהתבקש להרחיב, השיב שישראל תקועה בכל הזירות, עם פוטנציאל גדול יותר להסתבכות מאשר לפתרון בעיותיה.

סקירה מהירה של כלל הזירות מעלה שההגדרה הזאת קולעת למדי. בעזה ישראל ממשיכה בפעילות צבאית, שתוצאותיה מוגבלות לנוכח ההתנגדות המועטה יחסית מצד חמאס. צה"ל אמנם דיווח אתמול על חיסולם של שני מפקדי גדודים בג'יהאד האסלאמי ועל תקיפת כמה יעדים של חמאס, אבל אלה הישגים טקטיים־מקומיים, שהשפעתם על המערכה הכוללת דלה, וודאי שהם לא מקרבים אותה להשגת שני יעדיה העיקריים - השבת החטופים והכרעת חמאס.

נדמה שיש כעת רק שני מהלכים שיוכלו לחלץ את ישראל ממה שהולך ומסתמן כבוץ העזתי. האחד הוא עסקת חטופים, שכרגע לא נראית באופק, אף שהאמריקנים עשויים לשגר במהלך השבוע מתווה חדש. העיזים שהכניסו שני הצדדים - חמאס עם הגדלת מספר הרוצחים שהוא דורש לשחרר וישראל עם דרישתה להישאר בציר פילדלפי - מקטינים את הסיכוי להגיע להסכמות, אלא אם תתרחש תפנית לא צפויה.

המהלך השני הוא חיסולו של יחיא סינוואר. ישראל משקיעה מאמץ רב באיתורו, שטרם הניב פירות. אם תצליח, היא תוכל לראות בכך תמונת ניצחון שבהכרח גם תשלים את גדיעת כל צמרת חמאס. זה יקרה מתישהו, אם כי כדאי לישראל לא לתלות את כל יהבה בעניין. חמאס אמנם ייחלש משמעותית, אך ימשיך להתקיים גם ללא מנהיגו, וישראל תידרש עדיין להכרעות כיצד לנהוג בעזה (ומה לעשות עם החטופים).

גם בגזרת הצפון המצב סבוך. ישראל מדשדשת, ורחוקה מפתרון שיאפשר את השבת תושבי הצפון לבתיהם. בהיעדר היתכנות להסכם נפרד מול חיזבאללה, יש לישראל שתי אפשרויות: הסכם בעזה שידומם את גבול הצפון, או הסלמה יזומה על משמעויותיה הנרחבות. הימנעות הממשלה מקיום דיון בנושא, ואפילו מהוספת הצפון כיעד רשמי למלחמה, מותירה את האזור מופקר לאש חיזבאללה שמתגברת מדי חודש, מתבטאת בהרחבת מעגלי הפגיעה ביישובים וברכוש, ועלולה להוביל גם לפגיעה בחיי אדם (כפי שקרה במג'דל שמס), שתוביל בהכרח להסלמה לא רצויה.

במקביל לשתי הזירות העיקריות האלה, ישראל נגררת להרחבת פעילותה ביהודה ושומרון. נתוני הטרור הפלשתיני נמצאים בזינוק מדאיג, לרבות עלייה במעורבות של גורמים שלא נכללו עד כה במעגל הטרור. זה בולט בעיקר בצפון השומרון (בדגש על ג'נין וטולכרם), אבל ההתעוררות של גזרת חברון מדאיגה במיוחד, משום שמדובר בה בגרעין דתי־אידיאולוגי קשה ותומך חמאס, שעשוי להפוך את גל הטרור לאינתיפדה של ממש.

צה"ל ושב"כ מנסים לבלום את מתקפת הטרור הזאת בדרכים המוכרות: פעולות סיכול נרחבות (מוצלחות ברובן), עם הגברת הפעילות הצבאית היזומה בהיקפים משתנים לפי אופי האיום בכל גזרה. אך גורמים שונים כבר מתריעים כי ייתכן שתידרש פעילות נרחבת יותר, שעל רקע מצוקת הכוחות תחייב גריעת סד"כ מעזה ומגזרת הצפון, וכן גיוס מילואים נרחב נוסף.

משטרת החול של בן גביר

ואם לא די בכל החזיתות האלה - אי אפשר לא להיות מוטרדים במיוחד מהחזית הפנימית. חוסר האמון הגובר בממשלה בין חלקים נרחבים בעם, על רקע הימנעותה מקידום עסקת חטופים ועל רקע שובה של החקיקה המשפטית, גורר עימותים נרחבים, שמגלים חלקים גדולים בישראל שבהם הדמוקרטיה מתערערת במהירות.

מעצרה ביום שישי של הצעירה נועה גולדנברג הוא דוגמה מצוינת לכך. לפי הטענה (שהיא מכחישה), גולדנברג השליכה חופן חול לעבר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, עניין שלכל היותר אמור היה להוביל לעיכוב שלה ולזימונה לחקירה בראשית השבוע. במקום זאת, היא נעצרה ונכבלה באזיקים בידיה וברגליה, הוסתרה במשך שעות תוך שהמשטרה משקרת לבני משפחה ולחברי כנסת על מקום הימצאה, ואחר כך הוכנסה למעצר בנווה תרצה, אף שהיא סובלת ממחלה כרונית ולא מהווה שום סכנה. הטענה שלפיה היא עלולה לשבש ראיות מגוחכת במיוחד, כאילו יש באפשרותה להעלים את כל החול מחוף ימה של תל אביב.

למען הסר ספק: האלימות אסורה, ואם גולדנברג תקפה את השר עליה להיחקר (ואם יושגו ראיות - ניתן להעמידה לדין). אך הקלות שבה המשטרה עוצרת בשבוע האחרון את מתנגדי השלטון מטרידה מאוד, בעיקר לנוכח העובדה שרובם שוחררו מייד, ללא אשמה וללא תנאים מגבילים. כל זאת, נזכיר, בשעה שהמתפרעים שחדרו בחודש שעבר לבסיסי שדה תימן ובית ליד, ואלה שתקפו פלשתינים בכפר ג'ית, מתהלכים חופשי, מבלי שאותה המשטרה מגלה עניין מיוחד באיתורם ובמעצרם.