ההישג והכישלון: חילוץ גופות החטופים מדגיש את הטיפול הלקוי בסוגיה הבוערת

איתור גופותיהם של ששת החטופים בחאן יונס, והשבתם לקבורה בארץ, הוא הישג – וגם עדות לכישלון המתמשך של ישראל בטיפול בסוגית החטופים.

על-פי כל ההערכות, השישה היו בחיים לפחות עד שלהי חודש פברואר, ואולי אף מאוחר יותר. חלקם (ואולי כולם) נהרגו כתוצאה ישירה או עקיפה מתקיפות צה"ל בחאן יונס, שבוצעו כחלק מהפעולה האגרסיבית של אוגדה 98 כנגד תשתיות החמאס בעיר.

ניתן ללמוד זאת, בין היתר, מהעובדה שלצידם של החטופים נמצאו גופות של אנשי חמאס חמושים, שככל הנראה מתו לצידם מאותה הסיבה.

לגבי חמישה מהחטופים היה ידוע מזה זמן כי הם מתו בשבי, ומשפחתם אף ישבה עליהם שבעה. החטוף הששי, אברהם מונדר, הוגדר חי עד אתמול. אפשר ללמוד מכך את המובן מאליו – שישראל לא יודעת הכל, כל הזמן, בכל מקום – ואפשר ללמוד מכך את המובן מאליו עוד יותר – שהשבי מסכן את חיי החטופים, וככל שחולף זמן גדלה הסכנה לחייהם ממחלות, מפציעות, מרצח בידי שוביהם וגם מתקיפות של צה"ל.

בשונה ממבצעים קודמים שהביאו להשבת גופות חטופים על-סמך מידע מדויק, ההגעה לגופות אתמול היתה תוצאה של חתירה למגע של כוחות הצנחנים שפועלים כעת בחן יונס. היא התאפשרה כתוצאה מהשליטה המבצעית של צה"ל בשטח, ומבססת לכאורה את הטענה שהשהיה בשטח והפגיעה המתמשכת בחמאס מקדמת גם פתרון לסוגית החטופים.

אבל עם 20 חטופים (לפחות) שנחטפו חיים ונהרגו בשבי, מתבקש לתהות האם לישראל יש זמן להגיע לכל החטופים, והאם לחטופים יש זמן כדי לשרוד. לרוע המזל, התשובה לשתי השאלות האלה היא שלילית. אחרי 320 ימים ניתן לקבוע בוודאות שללא הסכם, תתקשה ישראל להשיב יותר מקומץ חטופים חיים הביתה, וגם זה במועד לא ידוע.

ככל שנוקפים הימים נדמה שלא רק חמאס מהווה מכשול להסכם, אלא גם ישראל. ביקורתו של "גורם מדיני" על הדלפות שגורמות נזק למשא-ומתן ולחוסן הלאומי (עם רמיזה ברורה לכיוונם של שר הביטחון גלנט והאלוף ניצן אלון) כאילו נקלחה מפיליטון. בעודו מסתתר תחת חשאיות של "גורם מדיני" הוא דרש מאחרים "צאו לציבור, תגידו את דעתכם באופן ישיר, ואל תתחבאו באופן אנונימי".

זה נתניהו קלאסי: המדליף הסדרתי, הבורח הסדרתי מאחריות והזגזגן הסדרתי, תוקף אחרים על מחדליו-שלו. טוב עשה אתמול גדי איזנקוט, שישב בקבינט המצומצם כשהמתווה הנוכחי עוצב, כשהחליט לשים דברים על דיוקם: מי שגרם לכך שיהיו שלושה שלבים בהסכם המוצע, ולא אחד כפי שדרשו כל הגורמים האחרים, הוא נתניהו, ומי שדרש שישוחרר חטוף אחד ביום, הוא נתניהו. ישראל אוכלת עכשיו את התבשיל שהוא הקדיח, בעוד הוא מטיל את האחריות על אחרים (בשם "גורם מדיני").

נתניהו גם מאשים את צמרת מערכת הביטחון ברפיסות, ובמשתמע בכך שהיא מסכנת את ביטחון המדינה בנכונותה לוויתורים לחמאס. אפשר להסתכל על הדברים גם באופן שונה: שהוא, נתניהו, מתעקש על קטנות, בעוד שמערכת הביטחון רואה תמונה רחבה בהרבה, שבקצה שלה אפשרות למלחמה אזורית או לחילופין ברית אסטרטגית שתחזק את ישראל מול איראן והציר השיעי.

ואפשר גם להסתכל על הדברים באופן פשוט בהרבה: מערכת הביטחון חותרת לפתרון בעיית החטופים משום שראשיה קיבלו אחריות למחדל ולהפקרה, ויודעים שמחובתם לתקן את מה שקלקלו. זה עניין מוסרי וערכי, אבל גם פיקודי ולאומי: חיילים לא ילכו לקרב אם לא ידעו שהמדינה תהפוך עולמות כדי להחזיר אותם הביתה, ואזרחים לא יגורו לאורך הגבולות אם ידעו שיופקרו לגורלם אם חלילה ייחטפו.

המטען הכבד הזה מלווה את כל מי שנושא באחריות. אהרון חליוה, שמסיים היום את תפקידו כראש אמ"ן, פורש מצה"ל עם משא כבד שלא יוסר לעולם. בקדנציה שלו כשל אמ"ן את הכשל הנורא בתולדותיו, תוצאה של עיוורון, יהירות וקיבעון מחשבתי. חליוה ביקש בחודשים האחרונים לתקן את מה שנשבר, אבל לא הצליח; אגף המודיעין זקוק לתיקון עמוק בהרבה מכפי שמי שקלקל יכול לעשות: ראשיתו בהשלמת תחקירי עומק כנים ונוקבים, המשכו בהליכה רוחבית הביתה של האחראים לכישלון בכלל המערכים במטה ובשטח, ואחריותו בתיקון כשלים, במינוי מפקדים חדשים ובחזרה ליסודות – ובראשם צניעות.

המשימות האלה יונחו כעת על שולחנו של ראש אמ"ן החדש, שלומי בינדר. מינויו הוכתם בשל חלקו בכשל כמי שכיהן כראש חטיבת המבצעים ב-7 באוקטובר, אבל זה כבר חלב שנשפך. מחובתו לשקם את מה שנשבר במודיעין, ועוד יותר מכך – לשקם את אמון הציבור במודיעין, לשקם את ההרתעה של מדינת ישראל שנשחקה קשות, ולעמוד ביושר מול הדרג המדיני ולומר לו את האמת המקצועית, בלי לחשוש – בסוגית החטופים ובכל נושא אחר.