חלף כבר יותר משבוע מאז חוסלו פואד שכר, מספר 2 בחיזבאללה, ואיסמאעיל הניה בטהרן, ותגובת איראן להעמדתה בפינת הבושה מבוששת לבוא. אבל נראה שימי ההמתנה המתארכים הם כרגע ההישג העיקרי של האיראנים מול ישראל. אנחנו לא יודעים מה הם הולכים לעשות, אנחנו לא יודעים מתי, ואולי גם יבחרו ביעד אחר כנקמה.
הנשיא ביידן: "חיסול הנייה לא סייע להפסקת האש" // רויטרס
המצב הזה כלוחמה פסיכולוגית נותן לאיראנים רווחים יותר מאשר התקפת טילים וכטב"מים ממשית. הם משגרים 360 מעלות של איומים מכל סוג, ונותנים לישראלים עצמם לעשות את השאר. בשלב זה הם כבר איחרו אם רצו להשיג תוצאה מרתיעה ומפחידה בתקיפת טילים על ישראל. ארה"ב ערוכה בכוחות אוויריים מתוגברים, ישראל מוכנה, כך שאם דרך התגובה תהיה דומה ל-13 באפריל היא לא תהיה הרסנית.
זאת אחת הסיבות שפרשנים אחדים חושבים שהאיראנים יבחרו יעד נקודתי שאינו תלוי זמן; יעד שאפשר להשיג בו קרוב למאה אחוז הצלחה, לא בהכרח בתחומי ישראל. אבל כל הניתוחים האובייקטיביים לא ישנו את מצב הרוח. הישראלים רוצים להעביר דף. שזה יהיה מאחורינו. עצם ההמתנה מורטת עצבים.
ישראל התנסתה בחווית ההמתנה רווית המתחים הפוליטיים והמדיניים, וכמובן אצל כל אחד בראש, כבר לא מעט פעמים בעברה. תא"ל בדימוס דוביק תמרי טוען, שמלחמות ההתשה הן המהות ההיסטורית של בעיית הביטחון של ישראל, ואילו המלחמות שהענקנו להן שם הן לא יותר מסבבים, לפעמים של נצחונות זמניים, בין הפרקים המתמשכים של אותה מלחמת התשה המלווה את הישוב מאז ומקדם.
בתוך המערכות האינטנסיביות וביניהן היו גם אותם פרקי המתנה. המתנה עמוסת פחדים מול הלא נודע. הביטוי הזה מקורו בשלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני 1967. ההמתנה עם תחושת החדלון וחוסר הישע שלה היתה למעשה טראומה לא פחות קשה מהטראומה המקושרת למלחמת יום הכיפורים.
ערב ששת הימים חזרו בבת אחת כל חרדות השואה של העם. היו דיבורים – ופה ושם מעשים – על ירידה מהארץ. יהודים בארה"ב היו בהיסטריה וחלק עסקו בתכנון התאבדות. הציבור בארץ ברובו היה דרוך, חפר שוחות מאחורי ולפני הבית, והתכונן להפצצות אוויריות והפגזות ארטילריה של הירדנים מאזורים סמוכים לירושלים ואף לצהלה ותל אביב. העומס הפסיכולוגי היה כזה, שהרמטכ"ל יצחק רבין התמוטט נפשית.
שתי תקופות המתנה דומות להיום היו לפני מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 ומלחמת המפרץ השניה ב-2003. גיבורי ההמתנה של מלחמת המפרץ הראשונה, שפרצה אגב לא כדי לרסן כוח גרעיני של מטורפים וגם לא כדי להגן על ישראל, אלא כדי לשחרר את הדמוקרטיה הנאורה כווית שבמקרה היא מאגר נפט ענק.
כחודשיים או שלושה נחשף עם ישראל לאיצטגנינים מודיעיניים שהבטיחו לו שלסדאם חוסיין אין שום אינטרס לירות טילים על ישראל וטרם נשמע שמדינה נחותה יורה טילים פרימיטיביים ומתגרה במעצמה גרעינית; לכן זה לא יקרה. המתח היה גדול כאשר משך כחודשיים אחרי התחזיות ירו העיראקים כ-40 סקאדים על המדינה.
כל המשבר המתמשך העכשווי מקורו בחולשה שמקרינה ארה"ב מול איראן. בישראל לא שמנו לב, אבל האופציה הצבאית של האמריקנים שהיתה כביכול מונחת על השולחן משך כעשור שלם, לא עומדת למעשה על הפרק. האיראנים יודעים שממשל ביידן מעדיף איראן גרעינית על פני תקיפה של מתקני הגרעין. בימי האלטרנטיבה של טראמפ יחד עם נתניהו, חוסלו קאסם סולימאני ופאחריזאדה והתגובה האיראנית היתה פושרת – נגד בסיס אמריקני בעיראק.
עכשיו האמריקנים מעניקים לגיטימציה לתקיפת ישראל מצד אחד, אך צוברים כוח הרתעה. בגלל הבלבול האיראני בעקבות חיסול הניה, סביר שהחשש ממתקפה מקבילה ישראלית היה מרתיע אותם יותר מאשר כל הארמדות והכוחות האוויריים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו