מצרים מאיימת: מעבר פליטים יוביל להשעיית הסכם השלום

מכת מצרים: השכנה מדרום העבירה באחרונה מסרים תקיפים לישראל, ולפיהם מעבר של פליטים פלשתינים מעזה לסיני יסכן את הסכם השלום בין  שתי המדינות.

המסרים הועברו בשורה של מגעים בין גורמים בכירים במצרים לבכירים בישראל, ותוכנם נמסר לכל הצמרת המדינית־ביטחונית בארץ. מצרים הבהירה כי לא תסכים למעבר פליטים מסיני לשטחה.

דאגה מורכבת

לפי מקור אחד, המסר המצרי היה ש"אם יעבור אפילו פליט פלשתיני אחד - הסכם השלום יבוטל". מקור אחר אמר כי המסר המצרי היה מרוכך יותר, ולפיו "אם יעבור אפילו פליט מצרי אחד - הסכם השלום יושעה". שני המקורות הסבירו את המסרים התקיפים ששיגרה מצרים בתערובת של כעס ודאגה. הכעס נובע מהתבטאויות וניירות עמדה שונים, שהמליצו על הוצאת פלשתינים מעזה כפתרון אפשרי לבעיית הרצועה.

משרד המודיעין, בראשותה של השרה גילה גמליאל, המליץ על כך בנייר רשמי שפרסם, ובשבועות האחרונים היו כמה התבטאויות דומות של שרים וחברי כנסת, ובראשם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שחזר על הדברים בכמה הזדמנויות.

הדאגה המצרית היא ממעבר של מאות אלפי פלשתינים בעזה לסיני והישארותם שם. לדברי המקור, אף מדינה לא תסכים לקלוט היקף כזה של פליטים פלשתינים, והם יהפכו ל"בעיה מצרית קבועה" כהגדרת אחד המקורות. לדאגה הזאת יש שני מניעים עיקריים: הראשון, שפלשתינים ינסו לעזוב את עזה על רקע המצב ההומניטרי הרעוע ברצועה. השני, שפלשתינים ינסו להימלט מחשש שייפגעו במלחמה.

שאלת ציר פילדלפי

זאת גם הסיבה שמצרים הבהירה לישראל כי היא מתנגדת בתוקף להרחבת הלחימה לרפיח, ולהשתלטות ישראלית על ציר פילדלפי. בגזרת רפיח מרוכזים כיום כ־1.4 מיליון מתוך כ־2.2 אזרחי הרצועה, ובמצרים חוששים שפעולה ישראלית בעיר תוביל לבריחה המונית לסיני. מאחר שישראל מונעת חזרת פלשתינים לבתיהם בצפון הרצועה, היא למעשה לא תותיר בידם אפשרות פרט למנוסה דרומה.

עבור ישראל מדובר בבעיה של ממש: ברפיח פועלת חטיבה צבאית של חמאס עם ארבעה גדודים, שהכרעתה נדרשת כחלק מהכוונה להכריע את היכולת הצבאית של הארגון ברצועה. גם ההשתלטות על ציר פילדלפי חיונית, כדי לגדוע את ציר ההברחות הפעיל בין סיני לרצועה.

על פי הערכות שונות יש באזור עשרות מנהרות הברחה, שחלקן פועלות גם כיום. חמאס הסתייע במנהרות האלה כדי להבריח אנשים וסחורות, ובעיקר אמצעי לחימה (כולל כאלה שנעשה בהם שימוש במהלך מתקפת 7 באוקטובר ובמלחמה). השתלטות על ציר פילדלפי תחייב את צה"ל לשהות ארוכה, עד שיימצא פתרון קבע לבעיית ההברחות.

יש כמה פתרונות אפשריים כאלה: שהייה קבועה של ישראל במקום; הקמת מכשול תת־קרקעי בדומה למכשול שהוקם בגבול ישראל־עזה (ולא נחדר במתקפת 7 באוקטובר); הצבת כוח רב־לאומי; הצבת כוח מצרי מתוגבר.

בישראל ישאפו לשלב כמה פתרונות במקביל, למשל של מכשול שיתוגבר בפעילות מצרית או בינלאומית קבועה, ואולי שילוב של שניהם.

האפשרות של שהות ישראלית קבועה קלושה, משום שהיא תיתפס בעולם ככיבוש מחודש של הרצועה, ותחייב את ישראל במענה לבעיותיה. ישראל כבר הבהירה כי בסוף המלחמה היא מתכוונת להתנתק לחלוטין מעזה, ולא כפי שעשתה עד כה, כאשר רוב הסחורות והדלק נכנסו לעזה מהארץ – וכדי שלא תואשם שהיא חונקת אותה, עליה לאפשר לעזתים שערי כניסה ויציאה.

מאחר שלעזה אין נמלי ים ואוויר והמעברים מישראל ייסגרו, ייוותר לפלשתינים רק מעבר רפיח להכנסה והוצאה של סחורות ולמעבר אנשים.

אינטרס להכרעת חמאס

כל המהלכים האלה מחייבים תיאום הדוק בין ישראל למצרים. מאז ראשית המלחמה מתקיימים המגעים בין הצדדים בעיקר בציר שבין ראש השב"כ רונן בר וראש המודיעין המצרי עבאס כמאל. הציר הזה – וצירים מקבילים שמקיימים המוסד וצה"ל מול מקביליהם בקהיר – ממשיכים להתנהל למרות הכעס המופגן של השלטון בקהיר על ממשלת ישראל. המצרים גם ממלאים תפקיד משמעותי במגעים לקיום עסקת חטופים נוספת מול חמאס.

לשלטון במצרים יש מעט מאוד סימפטיה לחמאס, כחלק מהיריבות שלו עם תנועת האחים המוסלמים. הנשיא עבד אל פתח א־סיסי עלה לשלטון בהפיכה צבאית, לאחר שהדיח את מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, ששלט במצרים כשנה. עם זאת, מצרים מקיימת קשרים ענפים עם חמאס, כחלק ממאמציה להרחיב את השפעתה באזור, אבל גם כתעודת ביטוח מפני זליגת פעילות חמאס לשטחה.

גורמים שונים בישראל העריכו בחודשים האחרונים כי למצרים יש אינטרס מובהק שישראל תכריע את חמאס. זאת כדי לחזק את הגורמים המתונים באזור מול הציר הרדיקלי שמובילה איראן. לדבריהם, על ישראל לפעול בקהיר כדי להפיג את החששות המצריים כי המלחמה בעזה תפגע באינטרסים המצריים, ובראשם האפשרות של מעבר פליטים פלשתינים לסיני.

"היום שאחרי" ברצועה

הדברים האלה נאמרים אמנם במגעים הביטחוניים בין המדינות, אולם מצרים מוטרדת מההתבטאויות הפומביות של פוליטיקאים ישראלים, ומכך שהן מרמזות כי ממשלת ישראל לא שואפת להסדיר את המצב בעזה בסיומה של המלחמה.

מצרים משתייכת לציר שמוביל הנשיא ביידן – שבו שותפות גם מדינות אירופה והמפרץ – שמנסה להוביל מהלך רחב שבמסגרתו תימסר השליטה בעזה לרשות הפלשתינית (במתכונת חדשה), ובתמורה תקבל ישראל סל הטבות נרחב שיכלול סיוע ביטחוני, הסכמים כלכליים, וגולת הכותרת – נורמליזציה עם סעודיה, ובהמשך לכך עם מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות.

הדאגה המצרית הזאת אינה משוללת יסוד. ההימנעות מעיסוק בסוגיית היום שאחרי פוגעת כבר כעת בפעילות צה"ל ומשבשת את היחסים עם ארצות הברית. גם כאן להתבטאויות של פוליטיקאים ישראלים יש משקל נכבד בהרעת היחסים. דבריו המופקרים של איתמר בן גביר ל"וול סטריט ג'ורנל" אתמול היו לא רק מפגן של כפיות טובה, אלא חוסר הבנה בסיסי של האינטרסים הלאומיים של ישראל בשעת מלחמה.

בימים כתיקונם היה נתניהו מונע התבטאויות כאלה, ואף מפטר שרים שמעזים לפגוע כך בטובת המדינה. אולם הוא מונחה כעת מהאינטרס הפוליטי שלו, והתוצאה הבלתי נמנעת היא חבלה ביחסי החוץ של ישראל.

באיום המצרי המפורש צריך לראות אות אזהרה: ישראל משחקת באש ומסכנת את הסכם השלום הראשון שחתמה, שהוא אבן יסוד בחוסנה ובמערכת היחסים שלה עם העולם הערבי כולו.