"הומניטרי תמורת הומניטרי" - זוכרים את הסיסמה שמאחוריה התאחדו מיד ימין ושמאל כדי להבהיר שכל עוד חטופינו לא חוזרים הביתה - אף אחד ממחבלי חמאס היושב בקרב אוכלוסייה אזרחית לא יקבל ולו את התנאים הבסיסיים מטעם מדינת ישראל? נראה שככל שעבר הזמן מאז 7 באוקטובר מנהיגינו נפרדו מההיגיון הבסיסי הזה. הם מתרצים את שינוי הלך הרוח בקבינט בשל לחץ בינלאומי או כדי להאריך את האשראי האמריקני למלחמה, אבל התוצאה היא אחת: ישראל מאכילה את אויביה, מאריכה את המלחמה, מקשה על חיילינו ומקילה בלחץ שאמור להוביל לשחרור החטופים משבי האויב בעזה.
אך מה ששכחו קברניטי המדינה, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, לא שכח העם. לא שכחו משפחות החטופים ולא שכחו אימהות החיילים - אלה התייצבו אתמול, ולא בפעם הראשונה, במעבר כרם שלום ובצמתים נוספים ברחבי הארץ כדי למנוע משיירות הסיוע הארוכות להיכנס לרצועה. עשרות צעקו את האמת המרה: "המלך עירום", והורידו את הלוט מעל המחזה הכמעט סוריאליסטי - ישראל ביד אחת נלחמת מול אויב אכזר, ובשנייה מתאמצת בכל כוחה להעביר לו מזון, סיוע ותרופות. עשרות משאיות מדי יום, מאתיים רק באחד מימי השבוע הזה. ולא רק מזון, גם דלק למכונת המלחמה של חמאס, מים וגז. ככה נראית מלחמה? יותר כמו משחק מלחמה.
הפרדה מלאכותית
ההפרדה המלאכותית שהדרג המדיני בהשראת ארה"ב ומדינות המערב מייצרים בין מחבלי חמאס למשפחותיהם, תומכיהם ואנשי השטח שלהם לא משכנעת את מי ששלחו את בניהם ויקיריהם לשדה הקרב. היא לעולם לא תשכנע את מי שהאזין להקלטת שיחת הטלפון של הפלשתיני מעזה לאמו בשבת השחורה, שבה הוא מתגאה "רצחתי יהודים", או את מי שראה את הילדים והנשים שבאו אחרי הרוצחים לבזוז את הבתים, ואת מי שראו את תושבי עזה מכים במקלות קשישות חטופות.
המלחמה הזו נועדה להכניע אויב שנטמע היטב באוכלוסייה, הוא חלק ממנה. הוא לא שולט בה בנבזות: בחמאס בחרו רוב תושבי הרצועה, ובאידיאולוגיה הנאצית של הארגון תומכים תושבי עזה לאורכה ולרוחבה. ההיגיון המבצעי אמור היה להוביל את ישראל לעצור כל אספקה לרצועה, וכך המלחמה הלכה למעשה היתה מתקצרת וכניעת האויב היתה מתקבלת במהירות גדולה יותר. אולי כבר היינו רואים את החטופים בבית.
בזמן ש"ההיגיון הדיפלומטי" הזה סימא את עיני מקבלי ההחלטות, ניצבו אתמול אנשים פשוטים עם אמת ברורה מול משאיות ענק ומדיניות שגויה ואמרו: עד כאן למחזות האיוולת. העסקה הקודמת הובילה לסיוע הומניטרי נרחב - אך זה אמור היה להסתיים עם חזרת החטופים לישראל. כדי לחדש את אספקת הפיתות לרצועה - סינוואר היה צריך להתחנן בחודשיים האלה על נפשו. במקום זה, הוא מחלק את האוכל שנכנס באדיבות ישראלית לתושבים ועומד בסירובו לעסקה נוספת. למה לא בעצם?