שלב הלחימה החדש אליו נכנסת ישראל בימים אלה, איננו נטול סיכונים. באותה מידה, הפריסה המחודשת של הכוחות ומתכונת ההפעלה החדשה שלהם, גם לא באות בהפתעה. קבינט המלחמה אישר אותן עוד בטרם החלה המערכה הקרקעית. באופן טבעי הדבר לא נמסר לציבור.
אם להתחיל מהסוף, אין ודאות שצורת הלחימה החדשה תשיג את היעדים שהגדיר הקבינט - שלילת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והחזרת החטופים. אלא שבצבא כן חושבים שהשהייה הסטטית והמסיבית בשטח מועילה. בנוסף, צריך להיערך למלחמה בצפון ולתת לעורף לנשום.
לכן צה"ל והדרג המדיני לוקחים פה סיכון מסוים, מפנים שטחים, אבל מתחייבים לקצוץ את ראשו של חמאס בכל מקום שבו יתרומם. ייתכן שבשטח שייעזב, החאמסניקים ייאחזו מחדש וכמו חולד שחופר מחילות באדמה, הם יגיחו מתוך התלוליות לזנב בכוחותינו, או לירות אל יישובינו. אם במורד הזמן יתברר שהמסלול החדש שגוי, תמיד יהיה אפשר לתקן תוך כדי תנועה. כך או כך, אנחנו, העם בישראל, ובפרט תושבי העוטף צריכים להפנים שהמציאות שהכרנו ב-20 השנים האחרונות, לא תהיה עוד. מצד אחד, כבר עכשיו מספר השיגורים לישראל פחת מאוד. המציאות לה הורגלנו בעשור האחרון, של אזעקות בכל הארץ בכל פעם שאיזה מוחמד רב עם אשתו, נעלמת מחיינו בהדרגה.
הפעולה תיקח שנים
במישור האסטרטגי, אם פעולת כיסוח הדשא בעזה תיעשה כמו שצריך, איראן כבר לא תוכל להשתמש בחמאס כזרוע לחנק ישראל. זו התפתחות חשובה ביותר. לבסוף, נראה שחדירות ליישובי העוטף כבר לא יהיו אפשריות. אמנם במחיר איום ונורא, צה"ל לא יפקיר יותר את הגבול. אבל גם מושלם זה לא יהיה. כפי שאומרים בצבא בגילוי לב, החקלאי שייצא בעוד שנתיים לעבוד בשדות של כפר עזה, עלול להיות מותקף באר.פי.ג'י או בטיל נגד טנקים. אי אפשר להבטיח שאף מרגמה לא תעוף לעולם לניר עוז או לבארי. גם שדרות עלולה לחטוף פה ושם, כפי שקרה אמש. כמובן שייעשו כל המאמצים לסכל מראש כל תקרית כזו, וברור לאחר מעשה היא תטופל במלוא החומרה. אבל כנראה שלא יהיה מאה אחוז.
כפי שב-2002 מבצע "חומת מגן" ביו"ש היה מכת פתיחה שלאחריה, הטרור קוצץ בהדרגתיות במשך שנים, כך שלב ג' של המלחמה אמור להיות זה שינקה בשיטתיות את עזה מממגורות הטרור. זה לא זבנג וגמרנו. למעשה, ככל שעוברים ימי המלחמה, מתגלה עד כמה עזה כולה, מעל האדמה ומתחתיה, היא חבית חומר נפץ אחת גדולה, ולא כמטאפורה. בכל דירה מתגלית מנהרה. כל קיר מסתיר פיר. זה מה שמוצאים חיילינו.
אתגר כזה לא מפצחים בשישה ימים וגם לא בשישה חודשים, אלא אולי בשש שנים – משך הזמן שהיה נדרש לעצור את פיגועי ההתאבדות בראשית המילניום - וגם אז בתנאי שנמשיך להיות נחושים כברזל. זה אומר שתושבי העוטף יחיו חיים רגועים יותר מאלה שהיו עד יום הזוועות. אבל, שבדומה לאזורי יו"ש וירושלים לא תהיה פסטורליה. זה כנראה המקסימום שאפשר להשיג בכלים צבאיים בעתיד הנראה לעין. זה גם אופי החיים בארץ ישראל. היא נקנית, כפי שאמרו חכמינו, בייסורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו