הפעולה בשכם, שבה נהרגו אתמול 11 פלשתינים במהלך פשיטה על פעילי "גוב האריות" בשכם, מחייבת הסתכלות כפולה: טקטית ואסטרטגית.
מבחינה טקטית - זה היה מבצע מוצלח. היעדים שאליהם כוונה הפעילות הם פעילי טרור מוכרים, שחלקם היו מעורבים בפיגועים בעבר (כולל הפיגוע שבו נהרג לוחם צה"ל עידו ברוך), והיה לגביהם מידע על כוונה לבצע פיגועים גם בעתיד. את חלקם ניסתה ישראל ללכוד גם בעבר, ללא הצלחה, ומרגע שהגיע לשב"כ מידע ממוקד על מקום המסתור שלהם ניתן האור הירוק.
המבוקשים בחרו להילחם
הכוחות בשטח פעלו תחת אש ובסיכון גבוה. מספר הנפגעים הגדול בצד הפלשתיני קשור בעובדה שהמבוקשים בחרו לא להיכנע, אלא להילחם - כולל פעילות בזמן אמת ברשתות החברתיות, גם בניסיון להזעיק עזרה ולעורר התנגדות בעיר, וגם כדי להפוך את עצמם לגיבורים (ולא בדיעבד) בלאומיות הפלשתינית.
העובדה שבין לוחמי הימ"מ, צה"ל ושב"כ לא היו נפגעים בפעילות כה מורכבת, בלב אוכלוסייה אזרחית ובאור יום, קשורה במיומנות הגבוהה של הכוחות, אבל גם בהפעלה מאסיבית של כוח מרגע שהמבוקשים פתחו באש.
ההודעות שפרסם אתמול צה"ל נטו לצמצם את האירוע לממדים האלה: פעילות מוצלחת נגד יעדי טרור, שהסתיימה בהרג המבוקשים ובחזרה בשלום של הכוחות הביתה. אך בחינת האירוע בפריזמה כה צרה ומצומצמת היא חד־ממדית ומסוכנת, ויש לקוות שהיא לא נוכחת בדיונים שקדמו למבצע ובאלה שאחריו.
לישראל אין ברירה אלא לערוך מבצעים כאלה, ובתדירות גוברת, על רקע היקף האיומים וההתרעות מפני פיגועים ביו"ש. אבל אסור לה להתעלם מהעובדה שהמבצעים האלה הופכים אלימים יותר, ושגל ההדף שלהם מתרחב בהתמדה הרבה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים של המבצע הספציפי.
החשש: פיגועי נקם
זה היה נכון בחודש שעבר, כשמבצע שבו נהרגו 13 פלשתינים בג'נין הוביל לירי מעזה ולפיגועי נקם בירושלים, ואפשר להעריך שזה גם יהיה המקרה כעת, בוודאי לאחר ששני ארגוני הטרור המובילים ברצועה - חמאס והג'יהאד האסלאמי - כבר הודיעו כי "לא יוותרו על זכותם להגיב על הפעולה בשכם".
המשמעות המיידית היא כוננות לירי רקטות מעזה, ולא בפעם הראשונה בתקופה האחרונה. כיפת ברזל אמנם פרוסה באופן נרחב בדרום - ואפשר להניח שגם לאורך הגבול ייפרסו כוחות מתוגברים, כדי למנוע ניסיונות חציה או פגיעה בגדר ובתושבים - אבל מגמת ההסלמה ברורה גם בעזה, שמתקשה לעמוד מנגד כשיו"ש מדממת: 49 הרוגים פלשתינים מתחילת השנה, המשך ליותר מ־150 הרוגים בשנה שעברה.
ירושלים תחילה
ועזה היא כאב הראש הקטן. התסיסה הגוברת ביו"ש, במקביל לדמדומי שלטונו של אבו מאזן ולהיחלשות הרשות הפלשתינית, מגדילים את הסיכון להתפרצות אלימה בקנה מידה נרחב, שממנה מזהירים כבר זמן רב בשב"כ ובאמ"ן.
לזה צריך להוסיף את מזרח ירושלים, שהמדיניות הכוחנית שמכתיב בה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לא מרגיעה את השטח - אלא דווקא מתסיסה אותו ומגדילה את מספר ההתרעות על פיגועים. וכל זה קורה שבועות אחדים לפני רמדאן, שמועד לפורענות יותר מתמיד.
ישראל יכולה לאתגרים ביטחוניים כאלה. אבל לשם כך עליה לפעול בתבונה, ולא בהצהרות חסרות כיסוי, כפי שנהגה הממשלה לאחר הפיגועים האחרונים. כדי להוביל מהלך נרחב בזירה הפלשתינית נדרשת לה לגיטימציה בינלאומית, שלא קיימת כעת. הרפורמה המשפטית כרסמה עד דק בתמיכה בישראל בעולם.
אם ממשלת נתניהו לא תשכיל לחזק את התמיכה בעולם כחלק מיצירת הרתעה מול אויביה - היא תגלה שמהלכיה המשפטיים יפגעו בישראל לא רק בבורסה, בשער הדולר ובכתבות בתקשורת, אלא גם בשדה הקרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו