עמליה כהנא־כרמון הלכה לעולמה ואיש לא שמע. כמעט שבועיים לאחר הסתלקותה נודע הדבר, בעקיפין ובמסתורין, לידידה משכבר הימים אברהם בלבן. בזהירות ובאצילות הוא בישר זאת לעולם, ורבים הצטערו על האובדן, וגם (כנראה) על האפשרות הנדירה, שעדיין קיימת בימינו, למות בשקט.
לא בכדי הליכתה של כהנא־כרמון היתה ללא מילים וללא תארים. אף בחייה נזהרה בקשירת כתרים ובפולמוסים עקרים. במאמרה משנת 1972 בעיתון "דבר", תחת הכותרת "שאלת תם", כתבה ברצינות אירונית: "תבוא נא החיה המיתולוגית המכונה 'הספרות' ותבלעני חיים אם יש לי מושג מה עשויים להיות מטעמה צרכיה, משימותיה, מגמותיה... הספר החי הנופל לידי, רק איתו יש לי שיח ושיג". בהמשך המאמר פנתה ל"דיס־פרופורציה שבין הפרוזה שלנו ובין חיינו", והבהירה: "הישגי הפרוזה העברית או שיעור־קומתה, רחמנא ליצלן, מוטב שלא יהיו מדאגותיו של איש עסוק בכתיבת ספר".
יש ואפשר, ואף רצוי, למצוא בדברים הללו מים חיים. בוודאי בתקופה שבה "מעמדו של הסופר" מעסיק אותו ומטרידו יותר מהכתיבה עצמה. עמליה כהנא־כרמון היתה דוגמה למי שברחה כמו מאש מן העסקנות הריקה ומן התיוג המיידי, ומן הצורך האובססיבי בקשר ובשיוך לדור זה או אחר. היצירה עבורה היתה אובייקט מרחף בחלל. התרחשות יחידה שהצבתה ברצף כלשהו רק תזיק לה.
ברגע שחדלה לכתוב היתה רק הספרות של כהנא־כרמון. קיומה כסופרת נשכח לאיטו בקהילה ואף היא, בירושתה האידיאולוגית, השכיחה אותו. ללא אומר היא ציוותה לכך. היצירה אולי לא מרחפת בחלל ללא הקשר, אך לאחר לידתה היא ניצבת כמו הפרתנון בפסגת האקרופוליס, נגישה במבט לכל איש, ואינה רכוש של אף איש.
פעם דימתה את הסופר לגמל קשור ועיוור, שמסתובב אבוד סביב באר מים, עם אמת פנימית שפועמת בו. האורחה כבר המשיכה הלאה, והגמל בשלו, תועה ומחפש. כך גם הכותב, שעליו להמשיך במלאכתו גם בלי ה"שבט" מסביבו.
הבדידות היצירתית היתה חשובה לה. בבחירתה הסגנונית בסיפור הקצר, הלירי, החוקרת לילי רתוק השוותה אותה לגנסין ואף לס' יזהר, שאף הם התבלטו מעל בני דורם. אולם עמליה הזהירה בתקיפות: "מהות היחסים שבין הסופר לדור, ושאלת המאמץ המשותף כביכול לו ולעמיתיו - אני חושבת שאם אלו הן אמות־המידה, הדבר מסוכן לחברה. כי לבוא לספרים בתביעות, בשם משהו חיצוני להם, תמיד מתנקם קשות".
לכן היתה רק הכתיבה, וכשעמליה כהנא־כרמון אינה נותרים סיפוריה בעינם, פועמים וחיים. אחרי כתיבתם, נוכחותה כבר לא היתה חלק מהמשוואה - לא בחייה ולא במותה. זו רק הספרות שחשובה, והיא לא באה בתביעה לאיש, אלא רק לעצמה ולהיותה.