בשנת 1932 כתב חורחה לואיס בורחס: "ישנו מושג אחד שמתעתע ומשחית את כל המושגים האחרים. אינני מדבר כאן על הרוע, ששלטונו המוגבל הוא תחומה של האתיקה; כוונתי למושג האינסוף".
מדוע האינסוף של בורחס משחית? כי הוא חומק מכל דין. לא ניתן לאחוז בזנבו או להביט באופק הנפרש ממנו והלאה. האינסוף מערער כל תפישה ומוסכמה מוקדמת, והוא אינו מחויב לדבר. הוא המפלצת הגדולה שפניה לא ידועים לאיש.
האינסוף מתייחס להיעדרו של קצהו האחד (חִשבו על הסמל הפיזיקלי של האינסוף - לולאת 8 שכובה על צידה). בורחס ביקש להיכנס אל הכתיבה מנקודה לא מוגדרת על הלולאה, להצטרף לזרם שלעולם אינו פוסק ושנקודת התחלתו אינה ברור אף היא. הוא ביקש להעביר את הספרות מן הנצח אל האינסוף - מעל־זמניותו של הרגש לאינסופיותה של המחשבה.
מאז ומתמיד אנחנו רואים באמנות מעשה של נצח - הספרות, מתוך כך, משייטת כבועה בחלל ורק כביכול תחומה בגבולות של זמן, מקום, אנשים, התרחשות. כשאנחנו קוראים את מלוויל אנחנו מפליגים אל הלב השחור של האוקיינוס. בפועל אנחנו יוצאים לקרב מול לווייתן שמטריד אותנו, לא במים אלא בתוך־תוכנו.
בעוד האינסוף מתייחס למה שלא ניתן לכמת או למדוד, הנצח מגדיר את אותם דברים שהזמן אינו תקף לגביהם. לכן אהבת עולם היא אהבה נצחית, ולא אינסופית, שכן ביום מן הימים יגיע סופנו. לנצח, לעומת זאת, אין זמן, וגם שבריר שנייה עשוי להכיל בתוכו רגש נצחי.
ספרו המעמיק של שלומי מועלם, "משוררי האינסוף - בורחס וספרות הקבלה", שראה עתה אור בהוצאת אדרא, בוקע מתוך שיטוטיו של בורחס הצעיר בספרייתו של אביו - ספרייה עצומה שחייבה אותו לצלילה לעומק לא ידוע, אינסוף של חוכמה ותורת סוד.
בורחס נבהל מהיעדר הגבולות של הידע לא פחות משהוקסם ממנו, ולכן בכתיבתו שאף אל הטוטאלי, אל השמימי, אל הדתי. הוא האדיר סמלים וצפנים, וראה בהם ובסתימותם פתרון טוב יותר מן הפרשנות. "בעיניי, התיאולוגיה היא שיאה של סוגת הספרות הפנטסטית", אמר בשיחה בשנת 1976, "מה שדמיינו אדגר ולס, פרנץ קפקא או אדגר אלן פו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהעלו בדמיונם התיאולוגים. הרעיון של יצור מושלם, כל יכול, אומניפוטנטי, הוא למעשה רעיון פנטסטי".
בורחס ניסה ליצור את הפורמולה המושלמת, זו שתעביר את הספרות מן התחושה העמומה אל אי־הידיעה. הוא לא ראה במילה ייצוג של דבר־מה, אלא שם קוד "סמל קסום או מאגי אשר נשחק ודהה מרוב שימוש במהלך הזמן". משימתו של המשורר, כתב, היא "להשיג למילה, לפחות באופן חלקי, את כוחה הפרימיטיבי שכעת הוא סמוי מן העין". זהו כוח תקף, שריר ועל־זמני, נצח ששואף אל האינסוף.