כמו יהודה ויזן בעצמו - משורר, מתרגם, עורך וסופר - גם ספר הילדים הראשון שלו הוא בלתי שגרתי. "אצל הֵילֵל ולילית בעיר הגלילית" (הוצאת קרן), שאינו מחויב מדי לעלילה, עוסק במשפחה אקסצנטרית.
מר הילל, פרופסור "מומחה גם לכלום וגם להכל", שאת מיטב ימיו מנצל בבניית מגדלים באוויר ממילים, "בתוך תיקיות הוא שומר אותיות... מילים משונות/ שאיש לא מבין/ בשבעים לשונות שלמד מאביו". האמא לילית מנצלת את הלילות לעלעל במגילות עתיקות ולבשל תבשילי מילים. והילדים - זבוב וגולגלתא, אם תהיתם - יודעים לעשות קסמים עם מילים: כדי לפתוח את הארון הם אומרים "מטטרון", כשיש שיעורים אז "יחדיו הם אומרים: פתפרא או שמא סחרורא - וכל התרגילים נפתרים".
ויש גם את חלומו האולטימטיבי של כל בן אנוש: כשאתה רעב, תלחש "אונביב" והנה, ארוחת מלכים. ויש גם עשרים חתולים מקטרים ושחורים שהם למעשה חתול אחד זקן, הכלב צואראש בעל שלושת הראשים, נחש עקתלון ולווייתנין. אך מה תעשה המשפחה כשהמילים מתמרדות ויוצאות מהכריכה? בתוך הקלחת הוורבלית הזאת יצר ויזן טקסט שמתפצח בפה, עתיר רמזים מהמיתולוגיה היהודית ומהקאנון העברי, שעוסק בכוח המאגי של מילים.
"הספר נכתב כשיר ארוך וכחלק גדול מהשירה שלי", מודה ויזן בראיון עימו, ומספר כי הטקסט נהגה מתוך המצלול של שמו: "אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית - האות למ"ד מופיעה כאן שבע פעמים. זה פשוט התגלגל לי על הלשון עד שהתיישבתי לכתוב, ומשם הדברים התגלגלו כבר באופן טבעי".
תגדיר טבעי.
"מה כבר אפשר לכתוב על זוג שכזה? אילו ילדים יהיו להם אם לא גולגלתא וזבוב? כך שמהר מאוד מצאתי את עצמי בתוך עולם של לשון ולחשים וקסם, מקום שבו מתעוררות השאלות הבסיסיות בנוגע לכוחה של השפה ואופן פעולתה. אפשר לומר שהכל כבר היה שם והמתין לצורה הנכונה, שבמקרה הזה התבררה כספר ילדים".
קל להבין מהספר את התפיסה שאתה אוחז בה בנוגע לאיך צריכה להישמע ולהיראות ספרות ילדים: מחורזת, מורדת בכללי הפוליטיקלי קורקט, פרועה, עם ניחוח אגדתי.
"הושפעתי ממסורת הנונסנס האנגלית, מהמעשיות של אדוארד ליר, מספריו של הילר בלוק ושאר סיפורי הילדים האהובים שבהם כולם מתים בסוף. מובן שבגוף הספר עצמו אני מתכתב עם כמה וכמה יוצרים שקרובים לליבי. כך, למשל, השיר על החתול הפלאי המכונה 'עשרים חתולים', הוא במידה רבה מחווה ל'ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים' של ת.ס אליוט, וגם 'מיקי מהו' של שלונסקי נזכר שם, ואלתרמן צץ לו ברגע כלשהו".
כריכת הספר (הוצאת קרן)
מלבד הדמויות עצמן, בגוף הטקסט עצמו משולבים שמות רבים של מלאכים, המשמשים בפי יושבי הבית לביצוע מטלות שונות. כדי לפתוח ארון הם אומרים "מטטרון". "פצציאל", "חשנדרגום" ו"פרעתוף". ויזן אומר כי "המאיירת האדירה של הספר, נועה ויכנסקי, הוסיפה ברקע גם מילים בלשון הקראית, מה שהעמיק אף יותר את כל החוויה הלשונית. אולי זה לא לגמרי ספר ילדים, או רק לילדים".
יש בספרך כבוד למילים, לכך ש"הן כל העולם". אבל לחלופין, אתה גם טוען שאין להן באמת משמעות. הסבתא אף אומרת, "אל תחכו לניסים, מול מילים לא יועילו מילים. מול מילים עושים מעשים".
"למילים אכן יש כוח בורא והן אכן יכולות לפעול בעולם ועליו, אלא שמול עצמן הן נעשות חסרות תועלת ונוצרים קקופוניה או הדהוד. האם מילה יכולה להיות כל דבר? האם את היא שמעניקה לה את המשמעות? אני לא בטוח. דווקא כשמדובר בלחשים, נדמה לי שצריך לדייק במילים, ואפילו באופן אמירתן".
ויזן, בן 34 ("כבר רואים את הסוף", הוא מציין בחיוך), פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה ורומן פרוזה ("פקח", 2016, אחוזת בית) ואחראי, בין השאר, לתרגומים של ת.ס אליוט ("רצח בקתדרלה"), "מאוס" של ארט ספיגלמן, וויליאם פוקנר ("עץ המשאלות") ולאחרונה של ג'יימס ג'ויס "החתולים של קופנהגן" (אחוזת בית). לאחרונה ראה הכרך ה־11 של כתב העת בעריכתו, "דחק".
הוא אחד המבקרים הנשכניים בסצנה הספרותית הזעירה בישראל. ביקורות בוטות שכתב במוסף "ספרים" של "הארץ" על שירתן של נעם פרתום ואגי משעול ועל חוקר הספרות מיכאל גלוזמן הסעירו את הביצה לכמה ימים, והפכו אותו ואת כתיבתו למוקד שיח על גבולות הפרשנות ועל חשיבותה. לצד אלה שמשועשעים משפתו הבלתי מתחנפת ומשולחת הרסן, ובירכו על זריקת האדרנלין שהזריק לסצנה, היו שטענו שביקורותיו היו אלימות, מרושעות ואף מיזוגניות.
האם במבט לאחור יש לו מה לומר על הדיונים שעוררו הביקורות שכתב? "קשה לקרוא להם דיונים", מתריס ויזן, "הרי העניין בשירה הוא אפסי ומעט מאוד עסקו בתוכן הדברים. אני שמח שניתנת לי לפי שעה במה להשמיע דברים פשוטים וידועים שהיו צריכים להיאמר מזמן. ודאי שאיני מתחרט על דבר, ואלמלא הפלטפורמה הממתנת של עיתון 'הארץ', ייתכן שהייתי מתבטא באופן חריף יותר. כפי שציינתי לא פעם, גם בסגנון איני מחדש דבר. מי שקרא את פרישמן לא מתרגש מוויזן - הבעיה היא שאיש כבר לא קורא את פרישמן".
יש שהגדילו וכתבו מסה עליך ועל גישתך לביקורות שירה וספרות (לרונית מטלון ז"ל). החלק המרכזי שבתגובות עסק בכתיבה הלא עניינית, שהתייחסה, למשל, להתיילדות הבורגנית של נעם פרתום או לכך שספר של אגי משעול מיועד לדודות. למה בעצם אתה בז כל כך לבורגנות? לא יכולה לצאת ממנה שירה או ספרות טובה?
"אכן יש בעיה עם המילה 'בורגנות', כי יש מי שמתקשים להבינה מחוץ להקשר מרקסיסטי. בעיקרון, מדובר בשכבה האמידה יותר בעם, המשכילה יותר לכאורה, לא פעם אשכנזית יותר, שצורכת תרבות כמצרך. כחלק מאיזה לייף סטייל כללי שבמסגרתו קונים אייפון חדש ומקבלים במתנה את החדשים של גרוסמן ואגי משעול, ונוסעים עם שניהם אחת לחודש להפגנה נגד הכיבוש ומעלים משם סלפי לאינסטוש. זו הוויה מאוד מדושנת, צדקנית, צינית, עצלה ואימפוטנטית - ובעיקר מאוד בינונית.
"הצרה הגדולה היא כמובן היומרה, הכל היה נחסך מאיתנו אלמלא היומרה. ספרות טובה יכולה לצאת מכל מקום. מן הארמון ומן הביבים. ספרות טובה תלויה באינדיבידואל. הבעיה היא שכבר מזמן אסור להיות אינדיבידואל, יש קו וצריך להתיישר על פיו. זה דור צמא דם".
ויזן חוזר ואומר כי הוא שמרן גאה. מהי אותה שמרנות שהוא מתכוון אליה? הוא מבקש להדגים באחד משיריו. "כתבתי בשירי 'את': "הייתי רוצה שתדעי/ כמה חשוך אני/ בפנים./ לא אפל –/ חשוך./ כמו נאור - רק הפוך'. זה תיאור די קולע. אני מדבר על שמרנות שמבכרת שיח של חובות על פני שיח של זכויות. שמרנות שיונקת מן העבר, מן המסורת ומן הדת. שמסוגלת לתפוס את האנושי־האוניברסלי בלי לוותר על הפרטי, אשר בלעדיו האדם אינו אדם.
"הדברים כמובן קשורים גם לאמונתי באפשרות להגיע לאמיתות אובייקטיביות או לאמונתי במוסר שאינו יחסי. בספרות עצמה הדברים באים לביטוי הן בשירתי והן בכתב העת 'דחק' שאני עורך, שמקיימים באופן מתמיד דיאלוג עם המסורת הספרותית".
ומה מהשמרנות הזו אפשר למצוא בספר הילדים שלך?
"לבד מן החזרה לכתיבה לילדים בחרוז ובמשקל, יש בספר גם מוסר השכל שמרני למדי. המצב שבו כל האותיות קפצו באישון לילה מתוך כל הספרים והחלו לקפצץ להנאתן - אינו מתקבל על הדעת ויש לתקנו. את התיקון הזה יש לעשות באמצעות עבודה קשה. שום לחש קסמים לא יעזור כאן. צריך לעשות מעשה. אפשר גם לראות בכל הדבר מעין משל למצב הקאנון ולפעולה המתבקשת ביחס אליו. כל דבר צריך לעמוד במקומו, בסדר ההיררכי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו