ההתלבטות בין הגבר הסולידי, האחראי והמסור, שאיתו כדאי להתחתן ולעשות ילדים, לבין הגבר ההפוך ממנו - השרמנטי, הלא צפוי והמסוכן, מאפיינת ספרים רבים שיצאו לאחרונה, וגם את ספר הביכורים של מיכל קובזמן. מבחינה זאת הוא אינו מקורי, וגם הסוף שלו אינו מציע פתרון יצירתי או מפתיע לסוגיה הנפוצה. גם איה, בדומה לגיבורות רבות לפניה, נשואה "באושר". בעלה מצטייר כמושלם - דואג, אכפתי ורגיש. הוא לא מדבר הרבה, וודאי שאינו מנהל שיחות נפש על עברה של בת זוגו, אבל כמה בעלים ישראלים אתם מכירים שכן? ובכל זאת, איה אינה מרוצה, וכשנקרה בדרכה גבר אחר - מסתורי, מאתגר ולא צפוי - היא מייד מתלבשת עליו. בהתחלה בחיזור עדין, שהופך אט־אט לאגרסיבי, אינטנסיבי ואפילו אובססיבי.
קובזמן מעניקה לעלילה שלה מסגרת מקורית - שיעורים בסדנה לכתיבה יוצרת. איה ומיקי הגיבורים נפגשים בה אחת לשבועיים, והספר בנוי מעשרה פרקים, שבכל אחד מהם מתואר השיעור ומה שקורה אחריו משתי נקודות מבט - זו של איה וזו של מיקי. בחירה בזירת התרחשות כזו היא מצוינת, שכן היא מעניקה למחברת אפשרויות רבות. איה ומיקי, הנשואים לאחרים, מקבלים הזדמנות לגיטימית להיפגש אחת לשבועיים, בסדנה. מטבע הדברים, הם גם נשאבים לחיטוט בצפונות נפשם, מאחר שכתיבה ספרותית הרי דורשת זאת. וכך יוצא שאנחנו מקבלים שתי ציפורים במכה אחת - גם הזדמנות לרומן מחוץ לנישואים, וגם כר דשא נוח לתהליך פסיכולוגי עמוק שבו הגיבורים יעשו רפלקציה, יחטטו בעברם וילמדו משהו חדש על עצמם.
הנוסחה של קובזמן עובדת לכאורה היטב. שני גיבוריה נכנסים לעלילה כאנשים מסוימים ויוצאים ממנה קצת אחרים. במהלך מפגשי הכתיבה הם יכירו ויתקרבו, ובמקביל ייצא כל אחד מהם למסע נפשי עמוק וכואב, שבמהלכו יתעמת עם עברו האפל, יפגוש את השדים שלו ואף ילמד להתמודד איתם.
כריכת הספר
קובזמן שוזרת, מטבע הדברים, עצות והנחיות רבות לכתיבה מפי מנחה הסדנה, ומפתה כמובן לבדוק אם היא עצמה ממלאת אחר עצותיה או שמא הסנדלר הולך יחף. אז כן. אין קלישאות בספר שלה, הכתיבה שלה נגישה, דמויות הגיבורים בנויות היטב והעלילה מסקרנת ומכילה קונפליקט והתרה. קובזמן גם מפליאה לתאר מצבים ותחושות מתוך עיניהם של גיבוריה, בגוף שלישי.
אבל למרות כל הדברים הללו, הקריאה בספר מלווה בתחושה של החמצה. ממש כמו בעוגה שנאפתה על פי מתכון מנצח: כל המרכיבים נמצאים שם, כולם נהדרים ואיכותיים, אבל משהו בתוצאה הסופית אינו מדויק. העוגה טעימה, אבל היתה יכולה להיות טעימה יותר.
אז מהו אותו דבר מה נוסף שחסר בספר? בעולמות תוכן מסוימים נהוג לקרוא לזה "יד". שני אנשים שיכינו את אותו המאכל על פי מתכון זהה ובאותה הדרך בדיוק - יכולים להשיג תוצאה שונה רק בגלל דבר מה אמורפי שבתוכניות הבישול מנסים לאתר. גישה, ביוגרפיה, רגש, משהו דק ולא מוגדר, שמעניק את הניצוץ הגאוני למנה.
כל המרכיבים אם כן נמצאים במנה של קובזמן, וכולם נכונים וטובים. אבל משהו באפייה חסר. העניין לא תפח עד הסוף. איה ומיקי, הגיבורים של "רומן", מציצים לעבר תהום אפלה. הם עומדים בפתחה, מושיטים רגל אך אינם מעיזים לקחת עוד צעד. משהו לא ברור ולא מוסבר מונע זאת מהם. איה עוברת במקביל לסדנת הכתיבה טיפול פסיכולוגי שכנראה עוזר לה, אך תיאור הטיפול אינו מספיק עמוק או משכנע. מיקי עובר תהליך נפשי דומה עם עצמו, שכולל גם הוא נבירה בעבר. אך גם נבירה זאת מהוססת, לא שלמה, ומסתיימת בקול ענות חלושה. כמו גיבוריה, גם קובזמן אינה מעיזה ללכת עד הסוף. היא מציגה הבטחה שאינה מתממשת. העלילה, שמתפתחת לאט מדי, אינה מעניקה מספיק מתח, וגם העניין שבהחלט קיים בהתחלה, מתחיל להתפוגג עם הזמן. עם יותר תעוזה, קובזמן היתה יכולה להפוך את הרומן שלה לדרמת מתח פסיכולוגית.
כל המרכיבים נמצאים שם: אובססיה, התחברות לצדדים אפלים, נגיעה באסור, אבל קובזמן אינה מעיזה לעלות עוד מדרגה. הקליימקס, הקרשנדו, נעדר מהספר, והעלילה, שהיתה יכולה להסתיים בתרועת חצוצרות, מאבדת בשלב כלשהו את המומנטום. הכישרון בהחלט שם. נקווה שבספר הבא קובזמן לא תעצור בעצמה, ותלך עד הסוף.
רומן / מיכל קובזמן
כנרת זמורה, 303 עמ'