ארעיותו של האגרטל

אין כמו נטליה גינצבורג לזמני משבר. לא רק בזכות כוחה הסיפורי – והיא מספרת נהדרת – אלא, יותר מכל דבר אחר, בזכות הקול שלה - צלול, חכם וגלוי-לב. זהו קול שמצליח להתנסח בפשטות בלי שיהיה "פשוט", להיות ידידותי וחם בלי שיהיה סנטימנטלי, להיות מפוכח בלי לאבד את התמימות, "ללכת בקטנות" בלי לכופף את הראש. 

המסות בספר "המידות הקטנות", שפורסם לראשונה ב-1962 וראה אור לאחרונה בתרגומו היפה של יונתן פיין הולכות, לכאורה, ב"קטן": 11 הפרגמנטים – לפעמים יותר סיפורים קצרים ממסות – לא מנסים לנסח תזות גדולות או להפגין את ידענותה ורוחב-אופקיה של הכותבת; גינצבורג, הכותבת על עצמה שהיא "סופרת קטנה, קטנה מאוד", כותבת בעיקר מניסיונה ומזכרונותיה, על נושאים מינוריים כמו אורח החיים בכפר נידח, נעליים בלויות או מסעדה אנגלית סתמית.

הסיפור ה"קטן" לא יכול כמובן להתנתק מה"סיפור הגדול". כפי שמוכיחה לנו המציאות הטרופה של ימינו, חיינו עלולים להיקרע לגזרים בגלל גורמים שנמצאים הרחק מחוץ לטווח ידינו, וגינצבורג חוותה זאת על בשרה, כמי שחייה היטלטלו ללא תקנה במלחמת העולם השנייה. היא גדלה בטורינו שבאיטליה, בת זקונים במשפחת אינטלקטואלים בוהמיינית (אביה היה ג'וזפה לוי, מדען ורופא יהודי), ונישאה ללֶאונֶה גינצבורג, כותב ועורך מוערך ממוצא יהודי־רוסי, ממייסדי הוצאת הספרים "אינַאוּדי", אחת ההוצאות החשובות באיטליה. אבל עם פרוץ המלחמה השתנו חייהם ללא היכר: כפעילים אנטי-פשיסטים, הם הוגלו, ידעו עוני, רעב ורדיפות, עד שבעלה נעצר ונרצח בעינויים בכלא ברומא. 

גינצבורג אינה מרחיבה על התלאות של ימי המלחמה. היא מוסרת את העובדות המרכזיות בתמציתיות לקונית, כאילו כדי לדחוק את הדרמות ההיסטוריות הגדולות שעיצבו את חייה, ככל האפשר, אל המסגרת של הטקסט, כחלק מעובדות הרקע היבשות שלו, ולפנות את הבמה לסיפור הפרטי, הביתי והמשפחתי. אבל אי אפשר לקרוא את גינצבורג בלי המלחמה והטראומות שבאו איתה – במובן מסוים כל המסות בספר כתובות תחת הצל הגדול שלה. "אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה", היא כותבת.

כבר המסה הראשונה בקובץ, "חורף באבְּרוּצוֹ", מוכיחה עד כמה כפוף הסיפור המשפחתי ה"קטן" להיסטוריה ה"גדולה", כשהיא מתארת, דרך סדרת רגעים פסטורליים, את התקופה שהעבירה המשפחה בכפר עני ונידח לאחר שאולצו לגלות מרומא. אבל רק לקראת הסוף מתברר כי המבט על התקופה הזאת אינו נוסטלגי אלא למעשה טעון בכאב מר בגלל האסון שבא אחר כך. כפי שהיא כותבת במסה אחרת: "מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט".

גינצבורג כותבת כמי שביתה מתמוטט עליה, והיא מחפשת אותו בשברי ה"אגרטל": היא מחפשת את המקרה הפרטי, המיטונימי, שחלקיו המקוטעים מספרים את צד המיקרו של הסיפור ההיסטורי, ועם זה גם חותרים תחתיו, סוטים ממנו, סודקים אותו. במובן זה, אפשר לקרוא את כתיבתה כמקור ההשראה לפרויקט ההיסטורי של בנה, ההיסטוריון קרלו גינצבורג, מחלוצי ה"מיקרו-היסטוריה", שספריו – בהם רב המכר "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה ה־16" – מספרים את ההיסטוריה "מלמטה", מתוך חיי היום־יום של הסובייקטים ההיסטוריים, ובמיוחד העניים, המיעוטים והנשים, שחומקים מהתזות הגדולות.

כזה הוא למשל הקטע ששמו "נעליים בלויות", שבו מתבוננת המספרת בנעליים הקרועות שלה ושל חברתה הטובה. הנעליים, שהיד לא משגת להחליפן, מסמנות כמובן את המשבר הכלכלי שפקד את שתי הנשים בעקבות המלחמה. אבל לא הכלכלה היא לב העניין כאן, אלא ה"מותרות" של חברתה, שאין לה ילדים, ולכן היא יכולה להתענג על התפרקות חייה ונעליה, בעוד עליה נגזר – למענם – לחזור ולקחת אחריות על חייה.

מסה אחרת עוסקת בתוצאה אחרת של המלחמה: השתיקה. המילים הישנות, הגדולות, ששימשו את דור ההורים כבר לא רלוונטיות עבור בני דורה של גינצבורג. הם מדברים וכותבים בשפה דלילה ועקרה ("קר לך" "לא, לא קר לי"), ובוחרים במלים ש"אינן יכולות לשמש לכתיבת ספרים, להשאיר את אהובנו לצדנו או להציל חבר". המלחמה אמנם לא גרמה להפסקת הכתיבה: השתיקה היא השינוי שעברה הכתיבה, על פי גינצבורג, לאחר שהפנימה את הטראומה. 

גינצבורג אמנם מוקיעה את ה"שתיקה" בכתיבתם של בני דורה, אבל כמו במסות אחרות בספר, גם כאן הטיעון מתעתע והוא יותר אמביוולנטי מכפי שנדמה. שכן גינצבורג לא מוציאה את עצמה מהכלל (חלקים מהמסה כתובים בלשון "אנחנו"), וממילא גם כתיבתה שלה רצופה ב"שתיקות", שגם אם הן לא קרות ומעיקות כמו בדוגמאות שהיא הביאה, הן מסגירות לא פחות מלנכוליה ומונעות מתוך צורך למדוד מחדש את משמעותם של המלים והדברים – של ה"אגרטלים" – לאחר שהעולם התמוטט עליהם.  

גינצבורג במיטבה כשכתיבתה מצליחה לשמר את צלו של המלנכולי, המאיים והבלתי־ידוע. אבל בכמה מהמסות האחרונות הכתיבה שלה גולשת לדידקטיות – למשל במסה ששמה כשם הספר, "המידות הקטנות", שבה היא מתרה בהורים שלא לחנך את ילדיהם לערכים כמו חסכנות, זהירות, נימוס ושאיפה להצליח, אלא לג'סטות הגדולות שמעבר לחישובי תועלת. כל כמה שאפשר להסכים עם רוח הדברים, ה"מסר החינוכי" הפשטני-למדי מכריע את הכתיבה, ואותו מתח פורה שהטעין מסות אחרות ביופי רב כל כך הולך לאיבוד. לפחות אפשר לזקוף לזכותה של המסה הזאת את השם הרב־משמעי, שנלקח גם לכותרת הספר כולו: הבחירה לקרוא לספר דווקא על שם המידות הקטנות, הנחותות לכאורה, לא רק משחקת עם מוטיב ה"קטנוּת" המשמעותי כל כך לגינצבורג, אלא גם מאותתת על מודעותה לבעיית זהירות־היתר בכתיבתה. 

המידות הקטנות / נטליה גינצבורג

מאיטלקית: יונתן פיין; תשע נשמות, 174 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו