ספרו החדש והשלישי של אורי לברון עוסק בנושא הנפוץ והנפיץ – משבר אמצע החיים והתחושות והשאלות הקשות והמבלבלות שעולות בו – האם בחרתי בזוגיות הנכונה? האם אני במקצוע שמתאים לי? האם המסלול שעשיתי עד כה נעשה מתוך בחירה או אילוץ? האם הגשמתי את חלומות הילדות שלי או נסחפתי בזרם ובדרישות החברה כמו רוב האנשים? את המשבר הקיומי הזה עוטף לברון בסיפור נפתל: יוני נבות מתעורר יום אחד ומגלה ש-25 שנים נמחקו ממוחו בעקבות תאונה ביתית שעבר. בחווייתו הוא חוזר להיות בחור צעיר בתחילת חייו. יש לו חברה שהוא מאוד אוהב, חלומות יפים ורומנטיים. הוא אופטימי וזורם, וגם רזה.
הגיבור כמעט שאינו זוכר דבר מחייו העכשוויים, אך בהדרגה הוא מגלה את האמת המרה: הוא גבר שמנמן בן 49 (שהוא מכנה בינו לבין עצמו יוני כרס), נשוי לאישה לא אטרקטיבית, שרוצה לעזוב אותו, אב לשני ילדים שגם אליהם הוא אדיש. הוא אמנם עשיר מאוד, אבל עבודתו נראית לו מאוסה – הוא יועץ פוליטי ואסטרטגי של גופים וחברות גדולות, ובעיקר של ראש הממשלה. הוא לובש תמיד חולצות לבנות, והתנהלותו זחוחה, מתנשאת וכוחנית. הוא לא אוהב את דמותו העכשווית. למעשה – הוא מתעב אותה. והוא חי בתודעתו כל הזמן את הבחור הצעיר והאופטימי שהיה, ובעיקר את אהבתו לעמית, החברה שבינתיים זנחה אותו. שאיפתו היא מחד להתוודע ל"יוני כרס" העכשווי, ומאידך - למצוא ולשחזר את יוני הצעיר שהשאיר מאחוריו, והעלילה נעה בהתאם בין ההווה לבין העבר של לפני 25 שנה. בחוויה המורכבת הזאת שזורה עלילת מתח מרתקת, שבמרכזה ראש הממשלה, ספק חבר ספק אויב, וסוכנים מפוקפקים של השב"כ שגורמים ליוני תחושת רדיפה שאולי גובלת בפרנויה, ואולי לא.
לברון עצמו עוסק בייעוץ אסטרטגי (בין שאר עיסוקיו המרובים) ולכן החלק הזה בספר אמין ומעניין ומצליח להעביר לקורא עולם שלם של מזימות אפלות. בעיקר מרשימים תיאורי העסקאות הסיבוביות שעושה הגיבור שתמציתן במשפט: "כדי לקדם את ענייניהם של לקוחותיו הוא למד לסחור בכל מה שיכול היה לקבל מאדם אחד, להעביר לאדם שני כדי להשפיע על גורלו של אדם שלישי שיעזור, לעיתים בלי שידע על כך, לאדם הראשון במעגל שיוני יצר".
אלא שעולם הייעוץ הפוליטי אינו היחיד בספר. במרכזו, כאמור, חווית משבר אמצע החיים. בשנים האחרונות אנו מוצפים בשלל ספרים העוסקים בחוויות נשים בגיל הזה, שכמעט תמיד כוללות רומנים סוערים. פחות מכך שמענו על משבר אמצע החיים של גברים, ומשום כך הבחירה של לברון מסקרנת וחשובה. אך הדרך שבה בחר לתאר אותו מפחיתה מעט מהאמינות שלו. הטריק של אובדן זיכרון זמני או תמידי (ששימש את המחבר לחזרתו בזמן של הגיבור לצעירותו), מהווה בסיס לקומדיות רומנטיות קלילות רבות, כמו "נשוי בהפתעה" או "נשואה לשניים". הסוף שלהן תמיד טוב. הגיבור זוכה להשבת זכרונו האבוד, ובדרך הוא מגיע לתובנות חדשות על החיים, מתפייס עם עצמו ועם בן/ת זוגו, ומשפר את יחסו לילדיו. אך תבנית זאת ספק אם מתאימה לדרמה פסיכולוגית, שעלילתה אמורה להיות מתוחכמת יותר. החלוקה הדיכוטומית, למשל, שגיבור הספר מתאר, בין עצמו העכשווי, המבוגר (יוני-כרס) המוצג כאדם דוחה פיסית ורגשית, אב גרוע, בעל זיפת, אדם חסר עמוד שדרה, חסר מוסר, לעומת יוני הצעיר, שהוא הפוך מכל אלה, אינה משכנעת. במקום לגרום לקורא לחבב את הגיבור, היא גורמת לו לחוש כלפיו ביקורתיות ורצון לנער אותו. ואכן, הגיבור מתנער, וההתפתחות הנפשית שלו במהלך הספר מתבטאת בגילוי, או שמא בתגלית שלו שהחלוקה למעשה אינה של שחור-לבן, ושבעצם ישנה המשכיות בין יוני הצעיר שהיה לגבר שנעשה, ושאולי יוני-כרס אינו כל כך גרוע. אך גם באבחנה הזאת, שמגיעה לאחר טיפול פסיכולוגי שעובר הגיבור ושיחות נפש עם מקורביו, אין מספיק עומק פסיכולוגי. גם התהליך הנוסף שעובר הגיבור, מאדם כוחני וספק מושחת, לאדם טוב ומוסרי יותר, הוא די צפוי ודומה מדי לתבנית המצויה בקומדיות הקלילות. בכלל, הרובד הפסיכולוגי של המותחן אינו מספיק משכנע. סיפור האינטריגות הנפתלות והאפלות וחייו המורכבים של יועץ אסטרטגי ופוליטי, לעומת זאת, מעניין ומקורי בהרבה. בזכותו הספר קריא מאוד וסוחף.
זה שהיה כאן קודם / אורי לברון, כתר, 347 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
