שרון אלוני-קוניו, אחת החטופות הישראליות ששוחררו משבי חמאס יחד עם שתי בנותיה התאומות אמה ויולי, שוחחה עם רויטרס ושיתפה את חוויותיה הקשות מתקופת השבי. לדבריה, השבי היה כמו רולטה רוסית: "שלושה ימים לפני השחרור, דוד בן-זוגי הופרד ממני ומהבנות. הם לקחו אותו למקום מחבוא אחר, ואני לא יודעת מה קרה לו. הבנות קרועות, אני קרועה. הילדות כל יום שואלות: "איפה אבא?". הוא בן-זוגי זה 10 שנים, הוא החצי השני שלי ואהבת חיי".
קוניו מספרת: "כל דקה בה אנו ממתינים, דומה לרולטה רוסית. אתה לא יודע אם מחר בבוקר הם ישאירו אותך בחיים או ירצחו אותך, בגלל שבא להם או בגלל שהם נדחקו לקיר. יש לנו טריגרים רבים. כל רעש קטן, כל טריקת דלת". לדבריה, לעיתים אכלו תמרים וגבינה ולעיתים חלקו ביניהם בשר ואורז. הם נאלצו להסתדר עם כמות אוכל שמספיקה לחצי מכמות האנשים שהיו. "ההמתנה לרשות ללכת לשירותים הייתה בעייתית עבור הבנות. הן נאלצו להשתמש בכיור ובפח אשפה", אמרה, והוסיפה: "לעיתים, כשהיו הפסקות חשמל, הם איפשרו לנו לפתוח את הדלת וסגרו את הווילונות, ואז היינו לוחשות. איך אפשר לשמור על ילד במשך 12 שעות באמצעות לחישות בלבד?".
קבוצת החטופים של שרון, בעלה ובנותיהם, הוחזקה מעל הקרקע ונעה מספר פעמים ממקום למקום על-מנת שמקום מחבואם לא ייחשף. היא מספרת על הרגעים בהם היא ואחותה הבחינו במחבל שמכוון לעברן נשק: "אני צורחת לאחותי לסגור את החלון. במזל, לא פגע בנו. אנחנו כבר עומדות להיחנק למוות, וזה הרגע שאנחנו מחליטות לפתוח את החלון. ארבעה מחבלים דופקים לנו על החלון. מסמנים לנו לצאת. אחד לוקח אותי לכיוון אחד. שלושה נוספים לוקחים את דניאל, אמיליה ואמה לכיוון אחר. ומאז בעצם נפרדות דרכינו".
שרון מתארת את המחסור החמור במזון במהלך השבי, באופן שהיה קשה במיוחד עבור הילדות: "כולם ויתרו על האוכל בשבילן. לא ידעת אם בערב תהיה פיתה, אז בבוקר שמרנו חלק לערב. הכול היה מאוד מחושב, רבע פיתה, חצי פיתה, כדי לשמור לבוקר שלמחרת".
"אולי הקושי הגדול ביותר היה שלא ידענו מה קורה בארץ, כל יום שם זה בכי, תסכול, חרדה, שאלות כמו: "כמה זמן נהיה כאן?", "שכחו אותנו?". זה ייאוש שמעולם לא חשבנו שנחווה, מעבר לכל דמיון".
על רגעי הפרידה הקשים מבן-זוגה סיפרה: "שלוש שעות ישבתי והתחננתי בפניו – "אל תלך, אני שבורה, אני לא יודעת איך אני אהיה בלעדיך". והוא אומר לי: "אני מת מפחד". ואני אומרת לו: "בוא נשלח את הבנות, נגיד להם שייקחו את הבנות. יש לנו משפחות שידאגו להן, תן לי להישאר איתך" - אבל זו בכלל לא הייתה אופציה".
בריאיון מדגישה שרון כי אף אחד מהחטופים ששוחררו לא שב להיות "מה שהיה לפני 7 באוקטובר", ועל ההתמודדות של הבנות היא אומרת: "הילדות דרוכות, נצמדות אליי. התקפי זעם, כי הן היו צריכות להיות כל-כך בשקט 52 יום, סגורות בחדר אחד. זה לא מצב נורמטיבי לילד בן שלוש. זה לא להיות במקום הומה עם צעקות, כי זה מזכיר את זה, זה לא לדפוק על דלתות לידי, זה אפילו לא לישון עם דלת סגורה. החיים השתנו".
גם היא קוראת לעשות כל שניתן לשחרור החטופים שנותרו: "אני מבועתת מהאפשרות שאקבל חדשות רעות. אנחנו לא רק שמות על פוסטר. אנחנו בני אדם, בשר ודם. האבא של בנותיי שם, הפרטנר שלי, ואבות רבים אחרים, ילדים, אימהות ואחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו