"סבתא היתה דיווה אמיתית"

מן המפורסמות שאלה המחבבים את שפיותם יעדיפו להימנע משימוש במילה "אילו". מי ירצה להיסחף למשעול המפתה וההרסני של מחשבות על מה שיכול היה להיות ואיננו. אך הפיתוי הזה בדיוק הוא תמציתו של "ערב כל הימים", ספרה האחרון של ג'ני ארפנבק וזוכה פרס הנס פאלאדה היוקרתי. 

ספריה הקודמים של ארפנבק, מן הקולות הבולטים בספרות העכשווית בגרמניה, תורגמו לשפות רבות ועברית ביניהן, וזכו לתהודה. מי שקרא ויקרא בהם ייווכח בטביעת היד הברורה שלה – משיכה לסוגיות שיש בהן ממד מערער מצד אחד, ומאידך במרכזן ניצבות דמויות בעלות חוסן פנימי יוצא דופן. עלילה רבת תהפוכות המובאת בלשון פיוטית אך חסכנית, שמקפלת בתוכה תמיד ממד מהורהר ופילוסופי. 

"ערב כל הימים" (מגרמנית: נועה קול, הוצאת פן-ידיעות ספרים) נפתח במוות בטרם עת, חיים זעירים שנגדעו. אך מבלי לדחוק הצדה את הסבל והיגון, את ההרס שמרסס מוות טראגי שכזה לכל עבר, הוא שואל מה היה אילו אותה נשמה, באותה צומת דרכים קריטית, הייתה ניצלת וממשיכה בחייה. מכאן נפתחת הדרך לחמישה מסלולי חיים ספרותיים וחמש מיתות אפשריות של אישה יהודייה אחת, המשתרעים (או לא) לאורך המאה ועשרים. מעיירה גליציאנית למודת פוגרומים, דרך וינה מוכת הרעב במלחמת העולם השנייה, מוסקבה בעידן סטאלין ועד ברלין לאחר נפילת החומה, נשזרת ההיסטוריה העולמית בסיפור האישי במלאכת רקמה עדינה. 

"מה שעניין אותי היה לשמור את כל הסיפורים במעין מודוס של 'סטנד-ביי'", מספרת ארפנבק בראיון עימה, שנערך בהתכתבות, "כך שכל הכישורים והיכולות שהדמות הראשית שלי מפתחת ומפגינה בפרק אחד, בתקווה יישארו עם הקורא אפילו אם אינם באים לידי ביטוי מפורש בגלגול אחר שלה. בדרך כלל אנחנו נוטים לחלץ סיפור אחד מחייה המורכבים של דמות, לפי העובדות שמוצגות לפנינו, מתוך הנחת מוצא שאפשר לספר סיפור חיים אחד. כאן ישנה דמות שהפוטנציאל שבה, על כל גווניו תמיד נקלח בחשבון". 

יש ברומן ממד קודר, אך גם משהו משחרר מאוד בהמתה החוזרת ונשנית של דמות, כמו פעולה של טיהור. אולי משום שגם הספרות מתקשה לא פעם להתמודד עם הסופיות שכרוכה בו. 

"קשה להתמודד עם האבסולוטיות של המוות. היא מעודדת אותנו לראות בו מעין סיכום של החיים. בעזרת הכתיבה על אותם חיים שנגדעים, פעם אחר פעם בנקודות שונות, ניסיתי להבליט את השכבות השונות שארוגות בנפש אחת ויכולות להיקרא במגוון צמתים. כך שאני קוראת את המוות בספר יותר כרגע של שינוי מהותי בחייו של אדם מאשר כסוף, וכולנו יודעים שיש לא מעט רגעים בחיינו, שבהם פרק אחד נגמר ואנחנו כמו נולדים מחדש והופכים להיות מישהו אחר".  

הדמות הראשית, שלא מכונה בשם, אכן עוברת גלגולים, לא רק עם מותה אלא גם בחייה, לאור האתגרים והקשיים שנקראים בדרכה וגם למול הטבע האנושי, שנחשף בפניה במערומיו פעם אחר פעם. כשאת מתבוננת בטבע האנושי כפי שהוא משתקף מתוך הספר, מה את רואה?

"כשאני מתבוננת בטבע האנושי אני רואה את הבחירות שיש לבצע בכל שנייה, עם כל צעד – אבל זה לא רק עניין של בחירה, אלא גם עניין של בחירות שעושים אחרים; ההחלטות הרות הגורל שמשפיעות על חיינו לצד ההחלטות של אלה הקרובים לנו. הנסיבות הגדולות שמחוץ לשליטתנו – רעידות אדמה, סופות, התחממות כדור הארץ, וגם מה שקורה בבלי דעת – צמחים פורחים ונובלים, צלילים של מוזיקה נישאים באוויר, מחשבות. כל כך הרבה דברים משפיעים עלינו. סיפור על מוות הוא סיפור על אובדן של חיים, ולכן באופן טבעי הוא מתייחס לאותם חיים שנגדעו. וסיפור על הדרך שבה אנחנו בוחרים או שנכפה עלינו ללכת בה הוא גם סיפור על השיטה בכללותה, זו שנקלענו לתחומה והטביעה את חותמה עלינו, אך גם זו שהתהוותה מתוך הבחירות שבחרנו". 

לכתוב את סבתא מחדש

ארפנבק, ילידת 1967, הנשואה למנצח, אם לבן ומתגוררת בברלין, היא נצר לשושלת ספרותית מכובדת. סבה וסבתה, פריץ ארפנבק והדה זינר היו סופרים. אמה, דוריס קיליאס הייתה מתרגמת ואביה, ג'ון ארפנבק הוא פיזיקאי וסופר. ארפנבק ניסתה ולא ניסתה לחמוק מהיעוד המשפחתי, למדה בימוי אופרה, והחלה את דרכה כעוזרת במאי אך במקביל שלחה כתב יד להוצאת ספרים. "סיפור על ילדה זקנה" התקבל בהתלהבות ומאז נעה ארפנבק בין בימוי אופרות ומחזות ובין כתיבה, שהפכה לעיסוקה המרכזי. 

"ערב כל הימים" על חמשת גלגולי החיים שבו, שואב את השראתו מסיפור חיים יוצא דופן אחד – חייה הבלתי אפשריים של זינר, סבתה של ארפנבק. "סבתי נפטרה כעשרים שנה לפני שהתחלתי בכתיבת הספר", היא מבקשת לחדד. "היות שהיא הייתה סופרת ידועה למדי, כתיבה אודות חייה היא מעין כתיבה מחדש, כמובן מנקודת מבט שונה לחלוטין אך כך או כך התנסות מעניינת. כאישיות תמיד התרשמתי ממנה מאוד – היא הייתה דיווה אמתית". 

זינר, סבתה של ארפנבק התחילה את דרכה כשחקנית בשנות העשרים בגרמניה. בגלגולה המאוחר יותר, כקומוניסטית יהודייה שלא חששה מהממסד – ארפנבק מספרת על תקרית בה תקפה שוטר שהתנכל לה בעזרת מטרייה – הופיעה ברשימה של הנאצים ונאלצה לברוח למוסקבה. לגרמניה חזרה רק אחרי 1945, לגלגול בו התוודעה אליה נכדתה, "כסופרת מפורסמת, החותמת על ספריה בידיים עטויות כפפות לבנות. זה היה אירוע בו היא שרה לי, כך אני זוכרת, בלדות גרמניות בקול עמוק ויפיפה". אך הן הפכו קרובות במיוחד רק לקראת סוף חייה של סבתה. "באותה תקופה היא נחלשה מאוד והתחילה לדבר בשפה, שהנה מעבר לגבולות של השפה האנושית השגורה. אני עצמי התחלתי לכתוב את הספר לאחר מותה של אמי; זו הייתה עזרה גדולה – ולא פחות זכות – להקדיש את הזמן ולהתמודד עם האובדן, אפילו שהתהליך לא הביא עמו תשובות אלא יותר ויותר שאלות".  

כריכת "ערב כל הימים"

נוסף על כך יצאה ארפנבק, כדרכה, למחקר מקיף, שהיה אף הוא מסע אישי ומשפחתי. "קראתי את ספריהם של בני משפחתי ואת ספריו של יוסף רות, לצד לא מעט ממוארים של קומוניסטים שהועבדו שנים בגולאגים. חיפשתי בארכיונים ישנים. ביקרתי בבית הקברות היהודי בווינה ומצאתי קברים של קרובי משפחה. בברלין גדלתי לאור סיפורים על הגירה ועל החיים תחת המשטר הסובייטי, ואלה משתקפים בתוך העלילה; סבתי הניקה את אבי במשך שנתיים כדי שלא יגווע ברעב. לאורך חיי פגשתי לא מעט קומוניסטים, ותמיד תהיתי אם אי פעם היו צעירים. רק שנים לאחר מכן הבנתי שחלקם עשויים היו להיות אנשים נפלאים לפני המלחמה, כאלה שהאמינו ביכולתם לשנות את העולם ולהיטיב עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. החיים תחת משטרם של היטלר וסטאלין שינו את האופן בו דברו ונהגו; ניסיתי לתת ביטוי בספר לשפתם שהתעוותה ונפגמה". 

"ערב כל הימים" הוא רומן מוזיקאלי מאוד. האם את מאזינה למוזיקה בזמן הכתיבה? ובאלו אופנים שני העיסוקים שלך מדברים זה עם זה?

"אני לעולם לא מאזינה למוזיקה בזמן הכתיבה", עונה ארפנבק בפסקנות. "לשפה יש קצב וצליל משלה וחלק גדול מהכתיבה הוא ההאזנה לצליל הזה ולדרך הפתלתלה שהוא עושה. אך כמובן שכל המוזיקה שהקשבתי לה ועבדתי עמה היא חלק מניסיון החיים שצברתי; אני מעריצה את ההבנה העמוקה של העולם, כפי שהיא משקפת במוזיקה. קולות שונים המייצרים יחד צליל הם עבורי דרך לתקשר ולהבין את הפלא שבקיום בכללותו ולא פחות את הרגעים הקטנים שמרכיבים אותו".