תהומות השכחה של הבורגנות

 

ניקיונות

בראשית האלף הפציעו יעקב וגילה בצפון תל אביב. הייתה זו מהפכה בקרב בעלות הבתים, שכן מיד עם הופעתם של השניים התחוור להן כי בניגוד למנקים מהדור הישן נוהג הזוג החרוץ להתייצב תמיד בזמן ולעולם אינו מחסיר יום עבודה. הם עבדו יחד, ללא אומר, ביעילות ובזריזות מעוררי השתאות. יעקב הזיז את הרהיטים הכבדים, טאטא את הרצפה וכיבד אותה בעוד גילה מסירה אבק בכל הבית, ובייחוד מכל פסל ותמונה, מנקה את המטבח ואת חדרי האמבט ואת השירותים עד שנראו מצוחצחים לעילא. במהלך ארבע שעות העבודה נהגו בני הזוג המסורים להפסיק ממלאכתם רק פעם אחת ויחידה, לשם סעודה דלה למראה: לחמנייה זרועה גרגרים שחורים, סלט תפוחי אדמה ביתי ותה כהה, כמעט שחור, אותו מזג יעקב מתוך תרמוס עטוף בשקיות ניילון. גם המנהג הזה מצא חן בעיני מקצת בעלות הבתים הצייקניות, שלא ששו להתאמץ ולהכין לעובדים ארוחה קלה על חשבונן. עד מהרה הפכו יעקב וגילה לצמד המנקים המבוקש ביותר בשכונה.

שמם עבר מפה לאוזן. מאחר שלא ידעו ולו מילה אחת בעברית, הועברו בין בעלות הבתים ממש מיד ליד. על מנת להציג בפני הצמד מקום עבודה חדש, נהגה המעסיקה לקחת את בני הזוג בתום יום העבודה ולהביאם לפתח בית רעותה. שם התקבלו, לבושים בלויי סחבות, נושאים עמם שתי שקיות ניילון גדולות, בכבוד מלכים. המעסיקה החדשה לחצה בחום את ידה של גילה, שעיקמה את פיה במעין חיוך מבויש; בשני צדי פיה נצצו באופן סימטרי שתי שיני זהב. יעקב עמד מאחורי אשתו, בלוריתו השחורה והמשומנת מסורקת הצידה על פדחתו, והניד ראשו בנימוס. כך, בשתיקה מוחלטת, נחתם הסכם עבודה חדש.

 

מנקה טוב וחרוץ הוא נכס, ידעו היטב כל נשות השכונה. טרם התאוששו מחזרתו של עמנואל, המנקה האפריקאי, לארץ מוצאו. עמנואל היה באמת מנקה בלתי רגיל. ככלות הכול הוא היה בעל תואר שני בספרות אנגלית מאוניברסיטה יוקרתית, מהפכן שעזב עבודה מכובדת ממש והגיע לכאן כפליט פוליטי. תמיד איחר, אבל הוא באמת ניקה "טיפ טופ", סיכמו כולן באנחה. גם מקומו של עַבְּד, המנקה העזתי, לא נפקד מזיכרונן של בעלות הבתים. אמנם עקבותיו נעלמו מיד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אבל שנים של שירות מסור הפכו אותו לחביב ולמקובל ביותר על כולן. עבד דיבר עברית מצוינת ואפשר היה להקפיץ אותו לעבודה בכל עת, וזאת משום שגר בשכונה, בקומת המרתף של וילה יוקרתית השייכת לחבר מועצת העיר. בעידן הטלפון הביתי תואם סידור העבודה החיצוני של עבד על ידי אשת חבר מועצת העיר, שממקום מושבה בקומה השנייה של הווילה, חלשה ביד רמה על משרת המפתח.

על טיבם של זוג המנקים החדש לא הצליח איש לעמוד. מעת לעת צפצף מכשיר הטלפון הנייד השחור והמגושם של יעקב והוא ענה קצרות, בקול נמוך ובשפה רחוקה וזרה. תחילה חידדו בעלות הבית את אזניהן, אולם לבסוף ויתרו. היכן הם גרים? מאין הגיעו? האם יש להם ילדים? אף אחת מבעלות הבתים לא ידעה וגם לא התעניינה באמת. תעודות הזהות הישראליות של הזוג שהונפו מול עיניהן הסירו כל חשש לקנס. מה גם שיעקב, בניגוד לקודמיו בתפקיד, ידע לטפל ברהיטים עתיקים, מצא לא פעם חפצים שנעלמו זה מכבר, פעם שעון יד יקר ופעם מסננת מטבח פשוטה, והחשוב מכל: הקפיד להוריד את הזבל בסוף יום הניקיון. עד מהרה נטמעו יעקב וגילה במרקם החיים המקומי ולעתים קרובות הועברו כזכות קניינית לכל דבר בתוך המשפחות. תוך כמה חודשים פרצו יעקב וגילה את גבולות צפון תל אביב וכקודמיהם, עברו אף הם לעבוד בבתי הבנות והחתנים, הכלות והבנים של נשות השכונה. וכל זאת מבלי שדיברו מילה אחת בעברית.
 

* * *

אצלנו בגבעתיים הרגישו בני הזוג קצת יותר בבית מאשר בצפון תל אביב. עדיין שתקו; אולם מעת לעת העניקה גילה את חיוך המרגליות שלה לילדי, אשר נהנו לגלות בכל פעם מחדש את האוצר הטמון בין שיניה. יעקב אף הוא שימח את הילדים כשהגיע פעם בחולצה קצרה, שחשפה מגוון קעקועים עם סימנים בלתי מוכרים על שתי ידיו השעירות, ידיים של שודד ים מהסרטים. הילדים היו מוקסמים. הם היו אלה שגילו מיד שיעקב וגילה כבר אינם יעקב וגילה. כלומר, עדיין היו אלה יעקב וגילה, אולם אחרים.

יעקב וגילה החדשים נראו ממש כמו קודמיהם. הם הגיעו בשעה היעודה, כשהם לבושים בסמרטוטים המוכרים ומצוידים באותן שקיות ענקיות. בשעת הארוחה שלף יעקב מתיקו אותו התרמוס העטוף שקיות ניילון, אותה קופסה עם סלט תפוחי אדמה ואותה לחמנייה זרועה גרגרים שחורים. אולם, הבחינו ילדיי, היו אלה יעקב וגילה מזויפים. שיני הזהב של גילה היו עתה משובצות במקומות חדשים. פרצופו של יעקב לא השתנה במאומה ואת פדחתו עיטרה אותה בלורית שיער מבריקה, אבל הקעקועים, כך התעקשו הילדים, לא היו אותם הקעקועים שעל ידיו של יעקב המקורי.

בעטיים של הגילויים המרעישים התפתחה ביני לבינם שיחה קלה. יעקב וגילה החדשים ידעו מעט עברית ומיהרו להציג בפני בבהלה תעודות זהות ישראליות הנושאות את שמותיהם. הזוג הקודם, כך סיפרו, היו האחים שלהם. יעקב החדש, הסתבר, הוא אחיה של גילה המקורית ואילו גילה החדשה היא אחותו של יעקב המקורי. בגרוזיה, כך סיפר יעקב החדש, מנהלים שני הזוגות בית חרושת קטן לנעליים. בשנות התשעים עלה הזוג הנוכחי לארץ עם ילדיהם, אולם כשהגיעו תורו של הזוג האחר לעלות, לא היו מסוגלים לנטוש מאחור את המפעל המשפחתי. אז נפל הפור והוחלט שמעת לעת יתחלפו. מדי חצי שנה, לסירוגין, הגיע הזוג האחד לישראל ואילו הזוג השני נותר בגרוזיה כדי לנהל את המפעל המשפחתי ולגדל את הילדים של כולם. כך התאחדו להן העלייה הראשונה והעליה השנייה וכלפי כולי עלמא נדמה היה שמדובר בזוג אחד בלבד. השמות אותם שמות, המראה אותו מראה. רק אחד מהזוגות ידע עברית ועל כן, על מנת לשמור על מקומות העבודה, שמרו כולם על שתיקה מוחלטת.

הסידור הזה עבד יפה כבר כמה שנים. אנחנו היינו המשפחה הראשונה והיחידה שהבינה שמדובר בזוג אנשים אחרים לגמרי. וכיוון שנפעמתי מהסיפור, לא הסגרתי את סודם. עם הגילוי הופשרו היחסים בינינו מיד. תמונות ילדיהם נשלפו בגאווה משקית קטנה. ילדיי הוזמנו לטעום מהלחמנייה המיוחדת. יום אחד הסכימו סוף סוף יעקב וגילה שאגיש להם קפה ועוגה תוצרת בית ובפעם אחרת הצטרפו אלינו לארוחת הצהריים.

מביקור לביקור השתנה והתעדן מראם של בני הזוג. הם התחילו להגיע לעבודה בבגדים נאים והחליפו את בגדיהם בתוך הבית בבואם ובצאתם. בחורף הופיע יעקב כשהוא לבוש במעיל עור שחור מהודר למראה, שהחליף את אדרת הצמר המטולאת והמדובללת שנהג לעטות בעבר, ואת שכר עבודתו הכניס לתוך ארנק עור חדש. גילה עדיין חייכה חיוך זר ומוזהב, אבל העברית שבפיה השתפרה והיה אפשר לנהל אתה שיחה קלה על עניינים שברומו של עולם. ברגע של קרבה סיפרה: "שם, בגרוזיה, אנחנו מיליונרים. כאן אנחנו כלום".

"שטויות", קטע אותה יעקב בחדות. "עשר שנים אנחנו עובדים קשה. מנקים שתי דירות כל יום. עובדים גם בשבת. גם בחג. חצי מהכסף אנחנו שולחים הביתה." ואז הסתכל עלי ופניו התרככו, "אל תדאגי, תמרה," אמר והוציא מכיסו טלפון נייד מדגם חדיש, "עוד שנתיים - ליעקב וגילה - גם תהיה וילה."

אלא שיום אחד, זמן לא רב לאחר אותה שיחה, הגיעו יעקב וגילה לביתנו כשהם מתוחים ופניהם חיוורות. "אני מצטער," אמר יעקב, "זו הפעם האחרונה. יש בעיות בבית. אנחנו מוכרחים לחזור." לשווא ניסיתי להציל מפיו מה אירע. יעקב וגילה עבדו אותו היום כאחוזי דיבוק. ניכר היה בהם שהם מעוניינים לסיים את העבודה מהר ככל האפשר ולצאת. "הכול כבר ארוז," אמרו, כמעט שפסחו על ארוחתם. "הטיסה בעוד כמה שעות." הפצרתי בהם לשבת לשתות כוס תה ולאכול ובינתיים מיהרתי לקניון הסמוך לביתנו כדי לקנות להם מתנות פרידה. יעקב וגילה התרגשו מאוד. הם חיבקו ונישקו אותי ואת ילדי. דמעות נקוו בעיניו של יעקב כשהגשתי לו את חבילת הצעצועים עבור בניהם וגילה פרצה בבכי כשנתתי לה למזכרת תכשיט זהב קטן. גם אני התרגשתי מאוד. חששתי שמא עלול מישהו בשדה התעופה לחשוב שהתכשיט הגיע אליה שלא כדין, ולכן צירפתי לקופסה פתק קטן עם ברכת תודה, שלא יסתבכו חלילה.
 

* * *

בעלות הבתים הצטערו לשמוע על העזיבה ואפילו כעסו, אבל השלימו עם המציאות החדשה. שבועות ארוכים חלפו עד שהוצלבו הנתונים בין השכנות ועד שהתחוורה לכולן התמונה המלאה: מכל אחד מהבתים הצליחו המנקים לצאת כשבאמתחתם תמונות מקוריות, חפצי אמנות נדירים ותכשיטים יקרים - זהב, כתם וארגמן, פנינים ויהלומים פרי טעמן המשובח של נשות השכונה. את אלה בחרו המנקים החרוצים בקפידה והחביאו במשך חודשים ארוכים, ואז גנבו והבריחו מהארץ בן לילה.

מבצע ניקיון השכונה של יעקב וגילה צלח. המשטרה מעולם לא שמה עליהם את ידה, משום שמעולם לא הוגשה נגדם כל תלונה. יעקב וגילה הכפולים היו ונותרו אלמונים. שם משפחתם, כמו שם המשפחה של קודמיהם, מעולם לא נודע למעסיקותיהן. ממילא, לא הבחינה אף אחת מהן שהזוג המקורי נעלם זה מכבר. רק אנחנו ניצלנו מהשודדים, ורבות היו השאלות שנותרו ללא מענה. האם יצאנו בלא פגע משום שחשפנו את סודם? האם משום שסעדנו יחדיו? ואולי משום ששילמנו כופר לבניהם? מדוע בחרו להיפרד רק מאתנו? האם היו הדמעות שזלגו מעיניה של גילה ברגע הפרידה דמעות אמת? או שמא הייתה "סתם תנינה", כפי שהציע אחד הילדים?
הקיץ גווע והסתיו הגיע. עוד מעט וגם יעקב וגילה ייעלמו, כקודמיהם, בתהומות השכחה של הבורגנות העירונית.

 

הסיפור נכלל בגיליון "לחם עבודה" של כתב העת "פטל" היוצא לאור בימים אלה. את "פטל" ניתן להשיג בחנויות ספרים עצמאיות וברכישה ישירה באתר: http://petelmagazine.wix.com/petel

 

תמי לימון - עורכת דין, עוסקת בתחום המשפט הפלילי ומתמחה בייצוג נוער בפלילים. קוראת, כותבת ומתרגמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו