תארו לכם עולם שבו בלחיצת כפתור אתם מוצאים את עצמכם בגופו של מישהו אחר, בזמן שאותו אדם עובר לתוך גופכם. כמה נחמד יכול להיות להשתכר עד כלות לאורך הלילה אך לא להתמודד עם ההנגאובר, ולחלופין למסור את גופך בידי מאמן כושר מסור, שיקרע אותו בריצה ובכפיפות בטן? כמה פשוט היה לתייר בארצות אקזוטיות בלי להזדקק לטוס אליהן? כמה מרתק היה לחוות, בגוף ראשון, את חייהם של אנשים כל כך שונים מאיתנו, וכמה הכל היה הופך להיות מסובך בסופו של דבר?
זהו, פחות או יותר, התרחיש שעומד במרכזו של "הקבוע היחידי", הספר החדש והשלישי במספר של יואב בלום, שלא מוגזם יהיה להגדיר אותו כשילוב חינני ועתיר דמיון בין ספר פנטזיה ומותחן פילוסופי עם טאץ' עדין של דיסטופיה אורבנית.
את עלילת "הקבוע היחידי" מניע דן ארבל, האדם היחיד בעולם שמסיבה לא ברורה גם לעצמו, אינו יכול להתחלף ונשאר קבוע בתוך גופו שלו. העניינים יסתבכו כשיתברר לדן שמיליונרית ידועה, שבה כלואה נפשה של אהבת נעוריו, נהרגת לנגד עיניו מידי צלף מסתורי. הוא יוצא לפענח את התעלומה ומכאן ימשיכו העניינים להתפתל ולהסתבך, רק על מנת להסתבך עוד יותר.

כריכת הספר (כתר)
כמו ספריו הקודמים של בלום ("מצרפי המקרים" ו"המדריך לימים הקרובים"), גם "הקבוע היחידי" כבר מצא את עצמו ברשימות רבי־המכר, ובכל זאת יש הפתעה מסוימת בכך שספר פנטזיה - ז'אנר פופולרי בעיקר בקרב בני נוער ובקרב הגרעין הקשה של קוראיו (גם אם גרעין זה מתרחב בשנים האחרונות) - מצליח לגעת בקוראים רבים כל כך.
"אני חושב שהחלוקה הז'אנרית עוזרת לנו כשאנחנו רוצים להציג את עצמנו בפני העולם, אבל לא משקפת באמת מה אנשים אוהבים או לא אוהבים לקרוא", אומר בלום בראיון עימו, "גם 'פיטר פן' או '1984' של אורוול - יצירות שנחשבות קלאסיקות - הן למעשה פנטזיה".
לדברי בלום, "בשנים האחרונות הפנטזיה פורחת שלא במפתיע, בעיקר בגלל היכולת שלה לדון ולשקף נושאים מסוימים בצורה טובה ומעמיקה יותר מאשר, למשל, ספרות ריאליסטית; מה שאלדוס האקסלי עושה ב'עולם חדש מופלא' מעניין בעיניי לאין ערוך מכל הדיונים על מהות הפייסבוק והאופן שבו הוא ממשטר אותנו. אל הדיון שנוצר ב'משחקי הכס' על פוליטיקה ועל מהות האנושיות נוטים להתייחס בקלות דעת, כי זו פנטזיה, אבל הנושאים שנדונים שם הם הבסיס לשאלות הקיומיות שלנו".
גם "הקבוע היחידי" עוסק בבסיס הקיום: זהות, בדידות, גוף ונפש.
"כשאני כותב יש תמיד נושא שאני רוצה לדבר עליו ונושאים שמתגנבים לתוך הכתיבה. בעיניי, העיסוק בזהות, גוף ונפש מתפתח לעיסוק בשייכות. הגיבור חווה תחושה חזקה של חוסר שייכות כאשר הוא לא יכול להזדהות עם החוויה המרכזית שחווה העולם כולו. כאדם שומר מצוות, שמתייחס לחיבור בין גוף ונפש כמעט כמובן מאליו, היה מעניין להבין תוך כדי כתיבה עד כמה הגוף, או הנקודה במקום ובזמן שבה אנחנו נמצאים, היא חלק מהותי מהזהות שלנו, לא פחות מהנפש שלנו".
בלום מספר כי "אחד הרעיונות בספרי הקודם היה שאפשר לשתף את החוויות שלנו עם אחרים על ידי כך שאנחנו יוצקים אותן לתוך משקה, מתוך כוונה להנהיר עד כמה בעצם אנחנו כלואים בתוך עולם החוויות שלנו, שהאחר יוכל לחוות רק מכלי שני", וכי תוך כדי כתיבת "הקבוע היחידי" הוא הבין ש"גם את חוויית הגוף שלנו, הצורה שבה אנחנו מחוברים אליו ומבינים אותו, אי אפשר להעביר למישהו אחר".
"דרוך ומרותק לכתיבה"
בחיי היומיום שלו בלום (38) הוא איש תוכנה העוסק באבטחת מידע, ולדבריו, הקשר בין עבודתו לבין הכתיבה אינו קשר תוכני אלא דווקא מבני, "אני לומד מהצורה שבה אני בונה מהלכים לוגיים בתוכנה ועושה זאת גם בכתיבה, ולהפך".
מעניין, כי המבנה של הרומן הוא בהחלט בלתי שגרתי.
"אני מנסה לכתוב לקורא מסוים שהוא ברובו אני, ויש כל מיני מהלכים שאני יודע שישאירו אותי דרוך ומרותק לכתיבה. בעיניי מבנה הוא לא פחות חשוב מהתוכן, הוא חלק מהמתח. אני זקוק לכך שיהיה לי מעניין לכתוב כמו שיהיה מעניין לקרוא את הספר".
לאחרונה התבשר בלום שזכויות ההפקה לספרו הראשון, "מצרפי המקרים" , נמכרו, אך למרות הפוטנציאל הקולנועי הבולט של "הקבוע היחידי" הוא לא חוזה לו גורל דומה. "יש סרטים שמטפלים באופן נקודתי ברעיון של התחלפות בין גופים, אבל תסריט כזה, שעוסק ביכולת של כל העולם להתחלף, הוא בעייתי מבחינה סינמטית", הוא מאבחן, "בקולנוע אנחנו זקוקים לפנים קבועות להזדהות איתן".
יש ב"הקבוע היחידי" ביקורת מרומזת על המסיכות שאנחנו לובשים על עצמנו כיום באמצעות הרשת?
"פחות ביקורת ויותר השלמה עם המצב הקיים, שהוא המצב האנושי. הוא היה קיים גם לפני מאה שנה, פשוט בפורמטים אחרים. בפורמט של הרשת הכל ברור יותר: ברור שאנשים לא רק יוצאים לחופשות, שותים קוקטיילים ורואים שקיעות מדהימות עם החתול שלהם. יש להם עולם שלם ורב־שכבתי, והבחירה מה להותיר בחוץ ומה להכניס פנימה פשוט הולכת ומשתנה. גם לפני הרשת ידענו שאנחנו מתחזקים אישיות שונה בבית הספר, בעבודה, בלימודים או באירועים חברתיים. בספר זה ברור יותר, וגם, אני חושב, עצוב יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו