גי דה מופסן ניצב מעל לזמן ולמקום, רלוונטי לימינו כשם שהיה במאה ה־19. שהרי טבע האדם אינו משתנה במרוצת הדורות. התפאורה - ביגוד, שפה, אזור - מתחלפת, אבל השחקנים, בני האדם, ומעשיהם המתוארים בעלילה יכולים בהחלט להיות בני המאה ה־21.
נאמן לאסכולה הריאליסטית־נטורליסטית שאף מופסן ל"השתקפות המושלמת של המציאות", או, בניסוחו של גוסטב פלובר: "לא יופיע האמן ביצירתו בדומה לאלוהים בבריאה". אבל בניגוד לרבים מעמיתיו, שחתרו ואף הטיפו לאידיאולגיה זו או אחרת, כזולא שרצה "ללמוד את הנעשה במציאות, לחקור את המנגנון המפעיל את האירועים", התמקד מופסן בתיאור האופי האנושי. הוא לא העמיד את עצמו לפני המסך ולא הטיף להשקפת עולם, אלא ניצב מאחורי הקלעים והציג את הדמויות המפעילות את רגשותינו. והכל בקולמוס הקסם שלו. כשקוראים אותו מרותקים, מחייכים, ואף מזילים דמעה קטנה בזווית העין.
הסיפורים שבאסופה "יופי שאין לו תכלית" סדורים לפי שנת כתיבתם: מ"כדור שומן" שראה אור ב־1880, ועד הסיפור הנושא את שם הקובץ, שראה אור עשור לאחר מכן, שלוש שנים לפני מותו של מופסן ב־1893, ומשקפים את מיטב שנות יצירתו. "כדור שומן" נחשב בעיני רבים לסיפור הקצר הטוב ביותר של מופסן. גם בני דורו חשבו כך, ובעקבות הפרסום הירשה המחבר לעצמו להתפטר ממשרתו כפקיד, ולהתמסר לכתיבה. בהמשך נתקלים בסיפור "המחרוזת", נכס צאן ברזל שאת עלילתו חיקה סומרסט מוהם ב"מר יודע כל".
פרוצות הן הדמויות המרכזיות בשלושה סיפורים בקובץ: "כדור שומן", "בית טלייה" ו"מדמואזל פיפי". הן מוצגות כאנטיתזה לצביעות, לבהמיות ולתאוות הבצע הבורגנית. הפרוצה המכונה "כדור שומן", שעיניה "כהות נפלאות", דוחה מתוך גאווה לאומית את הצעותיו של קצין גרמני צעיר, ורשל ב"מדמואזל פיפי" תוקעת סכין בגרונו של גרמני, המטיל ספק בגבורתם של הצרפתים.
ההומור של מופסן חד כתער, לעיתים מריר. בית הבושת של מדאם טלייה נקרא "מיזון טלייה", כאשר בצרפתית המילה "מיזון", נוסף על משמעות הרגילה - "בית", מציינת גם חברה עסקית מכובדת. הפרות הקדושות נשחטות על ידי מופסן בחן רב. כשמהפכן הסלון מרבה הלהג קורנודה שותה בירה, הוא נראה כ"אדם הממלא את התפקיד היחיד שלשמו נולד".
עם זאת, מופסן מלא חמלה ואהבת אדם. קשה להישאר אדיש נוכח תמונת הסיום של "כדור שומן". קורנודה ממלא את פיו בארבע ביצים קשות ובבאגט, תוך כדי שהוא ממלמל בהתלהבות את המנון המרסייז. בה בעת, על הספסל מולו יושבת הפרוצה הרעבה, שלפני כמה ימים חלקה עימו את לחמה, "ממשיכה לבכות, ומעת לעת נפלטה יפחה, שנבצר ממנה לכבוש, בין שני טורי שיר, באפילה". ¬
יופי שאין לו תכלית / גי דה מופסן;
מצרפתית: רמה איילון; פן/ידיעות ספרים, 311 עמ'
