"הרמאית הישרה", ספרון קטן ממדים מאת טובה ינסון, עם תמונת כריכה פשוטה ולא יומרנית, הגיע לאחרונה לרשימת רבי המכר - ולא מהסיבות הרגילות. כמעט שאין בו עלילה, הוא חף מתיאורי רגשות עמוקים, הגיבורים שלו אינם אטרקטיביים בעליל (אישה זקנה, אישה צעירה יותר, אחיה רפה השכל וכלבּם); הוא מתרחש הרחק מאוד מהציביליזציה המערבית שאנו רגילים אליה (בכפר נידח בפינלנד), ואין בו שום תיאורי סקס עסיסיים. אז מה סוד קסמו?
יותר מכל זהו ספר ויזואלי ומלא אווירה. החל מהמשפט הראשון, שמכניס את הקוראים לחורף המדכא והחשוך, דרך המשפטים שמתארים באופן נפלא את האדמה, היער והשמיים - על ריחותיהם, מרקמם והתחושות שהם מעוררים בגופנו. ינסון משליכה אותנו לתוך התפאורה הזו - כפר צפוני נידח ומושלג - כאילו היינו עליסה בארץ הפלאות שנפלה למחילת הארנב. מהעמוד הראשון ועד האחרון אנחנו שבויים בכפר הזה, כמו תושביו האקסצנטריים, שנאלצים להמתין לדואר ולאוכל שיגיעו אליהם אחת לשבוע באמצעות מקומי בעל מכונית וזוג מגלשיים.
העלילה פשוטה יחסית. קתרי (קתרין) ואחיה מטס רפה השכל הם יתומים מהוריהם, ומתגוררים בעליית גג קטנה. היא כל עולמו והוא כל עולמה, והיא משמשת לו לא רק אחות גדולה, אלא גם אם ואפוטרופוס. היא משתוקקת להשיג כסף כדי לסייע לאחיה להגשים את חלומו - לבנות לעצמו סירה, ומחליטה להשיגו משכנתה, אנה אמלין. אנה, בת דמותה של הסופרת, היא מאיירת ספרי ילדים מצליחה, בודדה ומזדקנת שמציירת בעיקר את היער ומוסיפה לו דמויות ארנבים חמודות, לדרישת הוצאת הספרים שלה.
כריכת הספר (כתר)
גיבור נוסף ומרכזי לא פחות הוא כלבה השחור של קתרי, שמייצג את המסר העיקרי של הרומן הצנום הזה. "הכלב" (שאין לו שם) המבוית והצייתן שמלווה את גבירתו לכל מקום וסר למרותה, הוא יצור לא מתורבת שאין לסמוך עליו, ואכן במהלך הספר הוא הופך לזאב פרא תוקפני, ומתחבר לצד הטבעי והיצרי שבו. הכלב המשתנה מול עינינו מעורר שאלות רבות בדבר זהותו האמיתית והעמדת הפנים הטמונה בו. מה גרם לשינוי הקיצוני שחל בו? האם היה זה הקשר עם אישה זקנה שקלקלה את החינוך והאילוף שקיבל עד אז מגבירתו?
בצוותא עם הכלב - משתנות גם שאר הדמויות, גיבורי הספר, ואף הם חושפים צדדים אחרים וחייתיים באישיותם. קתרין, הישרה כמו סרגל, מתגלה כערמומית; אנה, שכנתה הזקנה והתמימה - מאבדת את תמימותה והופכת לחשדנית ומניפולטיבית. האח רפה השכל מתגלה כחכם הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות ממנו. הגיבורים מתגלים בעיקר כאנשים מורכבים. ולא רק אנחנו, הקוראים מגלים זאת, אלא גם הם עצמם.
טוּבֶה ינסון היתה סופרת, ציירת ומאיירת פינית, ונודעה בדמויות המומינים המפורסמות שיצרה. החוש האסתטי והאמנותי שלה, ההבחנה בפרטים והירידה לדקויות - מאפיינים גם את כתיבתה למבוגרים, וביתר שאת ב"הרמאית הישרה". ינסון מתבוננת במציאות כאמנית, פחות מכך כסופרת. כתיבתה אמנם מרהיבה באסתטיות שלה, אך גם מוזרה מאוד לעיתים. גוף שלישי הופך לגוף ראשון ואז לזרם תודעה, וחוזר חלילה, משפטים סתומים או חידתיים מופיעים בספר תדיר.
כך, למשל, בקטע הבא: "...אחרים מדברים אבל את יוצאת בהצהרות. הדבר היחיד המשעשע בך הוא שלפתע פתאום את אומרת דברים לגמרי לא צפויים. את משעשעת עכשיו?" למרות התרגום הטוב של דנה כספי, ייתכן שבשבדית השפה הינסונית נשמעת טבעית יותר (על אף היותה פינית ינסון כתבה בשבדית), אבל הרושם הוא שלא רק הדמויות בספר הן אקסצנטריות, אלא גם המחברת שלו - שאת שנותיה האחרונות בילתה באי מבודד בפינלנד בחברת בת זוגה.
המסר של ינסון יכול להיקרא כקודר: כל בני האדם בודדים ביסודם, לא משנה מה הם עושים בחייהם והיכן הם גרים. הכפר המבודד והמושלג הוא רק מטאפורה לחיים של כולנו, עירוניים וכפריים כאחד.
אבל אפשר גם לראות את המציאות שינסון מציעה גם מזווית אחרת: בכל מקום שיש בו בדידות, תהיה גם חברוּת; בכל מקום שנמצאת בו אכזבה, תתנחל גם התקווה.
הרמאית הישרה / טובה ינסון; משבדית: דנה כספי; כתר, 220 עמ'