רוני פחימה היא מאיירת ויוצרת עצמאית, מרצה בשנקר, היתה שותפה ביצירות אנימטיביות לבמה ולקולנוע (עם להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק, ובסרט "העלמה בלובשטיין" בבימויה של סיון ארבל מסדרת העברים) ואיירה ספרים לילדים ולנוער (בהם "יקינתון - סיפור על חברות ושיר" מאת שהם סמית שזכה בציון לשבח בפרס בן יצחק לאיור ספרי ילדים). ב־2017 הוציאה נובלה גרפית, "מיסטר יואינג", שנכתבה בידי אורי אמיתי ויצאה בהוצאה עצמית.
מה משך אותך בספר "הילדים צוחקים"?
"הצלילות שלו. הטקסט עוסק במתחים שבין עולם הילדים לעולם המבוגרים, בין החוק לטבע ובין השררה לצחוק - טקסט נקי ופשוט שמאפשר מרווח פעולה עצום למאייר".
מה אפיין את תהליך העבודה?
"לוח הזמנים היה דחוק. היו לנו פחות מארבעה חודשים להשלים את מלאכת האיור וההוצאה לאור, זה לא השאיר הרבה זמן להתלבטויות. הספר צויר בנשימה אחת, בצבעי עיפרון".
הספר הוא דו־לשוני, עברית וערבית. האם התייחסת למפגש הבין־תרבותי הזה באיורים?
"לא חשבתי על זה במודע, אבל אני מניחה שבאופן תת־מודע נמשכתי לחומרים הקשורים למפגש התרבותי של האזור שלנו. חלק ממקורות ההשראה לתפיסת החלל והצבע בספר הם שטיחים פרסיים, פסיפסים והדפסים של ספרי אסלאם קדומים".
כריכת הספר
את מסכימה שהאיור הוא פרשנות, שלפעמים האיור כותב את הספר לא פחות ממחבר הטקסט?
"איור יכול לפרש, לתאר, להתריס, לסטור, להרחיב, לנכר, ללטף - יש מנעד רחב של פעולות שבאמצעותן יכול המאייר להגיב לטקסט. ספר הוא דיאלוג, וכפי שהטקסט בנוי מתוכן וצורה גם האיור הוא תוכן וצורה, והריקוד בין ארבעת האלמנטים הללו הוא שכותב את הספר".
מי המאיירים שהשפיעו עלייך?
"כשאני ניגשת לצבע אני תמיד חוזרת ללורנזו מטוטי האיטלקי (Mattotti). המאיירים האהובים עלי הם ג'וזף לאדה (Lada), מירוסלב סאסק (Sasek) וולטר טרייר (Trier) הצ'כים. לאחרונה נחשפתי גם למאיירים פלמים שמרחיבים את עולמי".
איור שמדבר לליבך במיוחד מתוך הספר?
"ברגע השיא בספר המלך אוסר לצחוק (בפקודה!) ו'מייד חדלו האנשים לצחוק'. זו הכפולה החביבה עלי בספר, ומתוך כבוד למילה ולדיאלוג שבין הטקסט והדמיון השארתי אותה ללא איור, והרווחתי קצת שעות שינה".