יבגני אנטוננקוב (יליד 1956) אייר כ־50 ספרים, זכה פעמיים בפרס "ספר השנה" במוסקבה, והיה מועמד פעמיים לפרס הבינלאומי לספרות ילדים ע"ש אסטריד לינדגרן. הוא משתתף בתערוכות בינלאומיות כגון הביאנלה לאיור בברטיסלבה והביאנלה לאיור אירופי ביפן. חי ועובד במוסקבה.
מה הקו שהנחה אותך בספר?
"הוזמנתי לאייר את האוסף החדש של שירי צ'וקובסקי ב־1995 ושמחתי על ההזדמנות. החיות באיורים שלי תמיד לבושות. יש דעות שונות בשאלה אם באיורים חיות צריכות להיות לבושות; לדעתי, כשאני מלביש את החיות, אני מספר למתבונן על התקופה, על המעמד החברתי ועל האופי של הדמויות, אפילו בלי שהדברים מסופרים במילים".
ספר על תהליך העבודה שלך.
"אני אוהב לעבוד בטכניקות מגוונות: צבעי מים, גואש, שמן, דיו. הבחירה ביניהן תלויה באופי הטקסט. 'ג'וק־מקק ענק' (שראה אור בעברית בתרגום אלה סוד, בהוצאת קדימה) מצויר בצבעי מים, בהתאם לסגנון הקליל והדינמי של הכתיבה. כשאיירתי את הספר עדיין לא היו מחשבים, אבל כיום עבודת המאייר הפכה להיות הרבה יותר נוחה".
הספר (שראה אור לראשונה ב־1923) נכתב גם כביקורת על השלטון הקומוניסטי. האם להקשר היה ביטוי באיורים?
"יכול להיות שיש הדהודים פוליטיים, אבל אני לא כיוונתי אליהם".
כריכת הספר (הוצאת קדימה)
איך אתה רואה את היחסים בין המאייר לכותב? יש מתח?
"התפיסה של הסופר לא תמיד מתיישבת עם זו של המאייר. הסופר יכול להיות מופתע או מאוכזב למראה האיורים. יש מאיירים שעוקבים אחרי הטקסט, עמוד אחרי עמוד, ומנסים להמחיש בציור את כוונת הסופר. ויש מאיירים שיוצרים קריאה משל עצמם. אני מנסה להעביר באיורים שלי את הרעיון המקורי, אבל להימנע מפתרונות ויזואליים סטנדרטיים".
סגנון האיור מושפע מהכתיבה?
"לדעתי, יש שני סוגים של כתיבה: הסוג הראשון הוא סיפור ליניארי ומפורט הכולל תיאורים של פעולה חיצונית כלשהי; הסוג השני הוא פרוע ונטול עקביות. הסוג הראשון נוח למאייר, כי צריך רק לתרגם את הפעולה המתוארת לממד ויזואלי. הסוג השני דורש מהמאייר יותר דמיון ותחכום".
מי המאיירים שהשפיעו עליך?
"מאוד הושפעתי מהאסכולה הצ'כית באיור. מבין המאיירים שקרובים לליבי, אציין את ליזבת זוורגר (Zwerger), קלאוס אנזיקט (Enzikat) ואדולף בורן (Bourne). יש היום גם הרבה מאיירים צעירים ומוכשרים שעבודותיהם מרשימות מאוד".