"במשך כל חיי גדלתי אל תוך משפחת השכול וחייתי הלכה למעשה את הסמליות המהדהדת של המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים'", אומר שקד גורן, "חייתי את הטקסים של ימי הזיכרון ואת העלייה לקברו של דודי, עמי, בחלקה הצבאית בבית הקברות שבחיפה. מעולם לא היו לי ספקות לגבי העובדה שהוא נהרג במלחמת ששת הימים. לא ניסיתי לחקור את נסיבות מותו. הידיעה שסבתא וסבא לא רוצים לדבר עליו היתה מושרשת בי כל כך עמוק, כך שאף פעם לא שאלתי".
גורן (31), עורך וידאו ובמאי סרטים דוקומנטריים מתל אביב, לא פגש מעולם את הדוד עמי. בימי הזיכרון לא דיברו עליו יותר מדי, לא הפליגו בסיפורי גבורה הרואיים שהאדירו את דמותו. עמי נהרג בששת הימים, כך ידע, ויותר מזה לא שאל. כשגילה, בדרך מקרה, את האמת, החליט שכואבת ככל שתהיה - היא צריכה להישמע ויש לתת לה את הבמה הראויה. התהליך שתיעד מאז חשף, אולי במעט, את קשר השתיקה והבושה שעדיין קיים סביב נושא ההתאבדויות בצה"ל. סרטו, "אליפלט דוד שלי גיבור", העוסק בגילוי האמת על נסיבות מותו של רב"ט עמוס (עמי) מרידור, יוקרן היום, ערב יום הזיכרון, ב"יס דוקו".
"אף אחד לא מדבר על כל אותם חיילים שהתאבדו במהלך שירותם הצבאי", הוא אומר, "התאבדות עדיין נחשבת טאבו, אבל אם רוצים לייצר שינוי, חייבת להיות מודעות. הסיפור של הדוד שלי הוא אחד מאותם סיפורים שיכולים להעלות את המודעות ולייצר את השינוי ואת ההבנה שיש כאלה שהצבא לא מתאים להם. אם אצליח לעורר את השיח ולגרום לכך שתהיה יותר הקשבה לאותם אנשים, אולי השינוי יתרחש".
"אני סוגר את עצמי"
עמי נולד בדצמבר 1948 בקיבוץ מעלה החמישה כבנם הבכור של שרה (כיום בת 90), גננת בעברה, ויוחנן, איש פלמ"ח וציוני מובהק, שנפטר לפני תשע שנים בגיל 76. הוא היה ילד נמוך, ג'ינג'י עם תלתלים, שרבים הגדירו כביישן. מרבית שנותיו גדל והתחנך בחיפה, וכילד השתייך לתנועת הנוער של הנוער העובד. הוא אהב מאוד לכתוב שירים ולנגן בגיטרה, ובינואר 1966 התגייס לנח"ל ואת שנת שירותו הראשונה העביר כחבר גרעין בקיבוץ אלומות שליד הכנרת.
ב־13 בפברואר 1967, בזמן שבו מרבית חברי הגרעין סעדו את ארוחת הערב בחדר האוכל של הקיבוץ, נטל עמי את תת מקלע העוזי של חברו לחדר וירה בעצמו ירייה בודדת אחת שהרגה אותו במקום. בן 19 היה במותו. ההודעה על הטרגדיה הגיעה אל הוריו בשעה 12 בלילה, וההלוויה הצבאית התקיימה למחרת בחלקה הצבאית שבבית העלמין בחיפה. על הקבר נכתב "נפל בעת מילוי תפקידו".
שקד נולד 20 שנה לאחר מותו של דודו, אחיה הבכור של אמו הראלה. היא עצמה לא כל כך זוכרת את עמי. בת 6 היתה כשקרה האסון. כששקד קצת גדל והתעניין בדוד שלא הכיר, היא ואמה הפנו אותו לאסופת מכתבים שעמי שלח להוריו בתקופת שירותו הצבאי.
במכתבים מרבה עמי לעסוק בתחושת חוסר השייכות שהוא מרגיש בחברה, ובכך שהוא לא מוצא תכלית בחיים. באחד המכתבים שנשלחו להוריו הוא מתאר את מה שעשוי להצביע על דיכאון שהוביל אותו לסוף הנורא. "אתחיל ב - אני מרגיש תהומיות וריקנות", הוא כותב, "האמינו לי, כי אינני יודע משום מה. אל תחשבו חלילה כי הסיבה נעוצה בחיים ללא תכלית, סך הכל אני סוגר עצמי בפני אפרוריות החיים. היות שהצבא מגביל את רצוני האמיתי, חייב אני לעת עתה לכבול רצון זה".
שקד: "לא הכרתי את עמי, הוא נהרג 20 שנה לפני שנולדתי, ולמרות זאת היתה לו השפעה גדולה מאוד על החיים שלי. אני הומו. יצאתי מהארון בשנות העשרים לחיי. במכתבים שהוא כתב במהלך שירותו הצבאי אל סבי וסבתי הוא דיבר בפתיחות גדולה על פילוסופיות ודילמות שהוא חווה בחיים, ומאוד הזדהיתי איתו. הוא כתב רבות על הקושי בלהיות שונה בחברה, ועל הצורך לקבל את עצמך כמו שאתה עם האמת שלך. עמי, שנתפס כשונה, שקט ומופנם, דיבר על הקושי שלו ועל הפער הבין־דורי בין אבא הפלמ"חניק הציוני לבינו. הוא לא הצליח למצוא את המקום שלו בצבא ובחברה בכלל. לא פעם מצאתי את עצמי בתוך הטקסטים שלו. למרות שלא הכרנו, הרגשתי שאנחנו ממש דומים, והתחושה הזאת שיש עוד מישהו במשפחה שחווה את מה שאני חוויתי, סייעה לי מאוד לגבש את האמת שלי לגבי זהותי המינית. היו פעמים שהרגשתי שהוא כותב את המכתבים האלו עבורי".
במכתב אחר כתב עמי להוריו: "מה שנותר לך הוא לחיות את חייך שלך, מבלי להתחשב באלו שאינם מתחשבים בך, אלו הפוחדים ממך, ועל כן מקיאים אותך מקרבם. מה שנותר לך הוא לעמוד מן הצד ולצחוק למראה הפרט המעוות את עצמו ומתאים את עצמו למסגרת הכללית, לצחוק לקטנוניות ולאיוולת שבחיים האלו".
"זה אחד הטקסטים שנתנו לי הרבה כוח לצאת עם האמת שלי החוצה", אומר שקד, "סוג של צוואה שהוא השאיר לי, והיא ללכת תמיד עם האמת שלי".
הסוד שחיכה לצאת החוצה
לאחר שעמי, ששקד לא הכיר, סייע לו במכתביו לחשוף את סודו ולצאת מהארון, לקח על עצמו האחיין את התפקיד לחשוף את סודו של הדוד. זה החל בבוקר שגרתי בשנת 2016, כששקד החליט להתקשר לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון כדי לדרוש עזרה עבור שרה, סבתו בת ה־88, שמאז מות בעלה יוחנן ממחלת הסוכרת מתגוררת לבדה בדירה קטנה בעיר מודיעין.
"כשהתקשרתי לאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון לבקש עזרה סיעודית נאמר לי שסבתא שרה, אף שאיבדה את בנה במלחמה, לא זכאית לסיוע שכל הורה שכול זכאי לו. נאמר לי 'המנוח עמוס מרידור נפטר בשנת 1967, ולא נמצא קשר לשירות הצבאי'. הרגשתי שהמשפט הזה מטלטל את כל עולמי. 'מה זאת אומרת לא זכאית?', הטחתי בנציגה שמעברו השני של הקו, 'הוא נהרג במלחמת ששת הימים! בכל שנה מאז שנולדתי אני עולה לקבר שלו'. היא מצידה רק אמרה שהיא לא יכולה לעזור לי מעבר למה שכבר אמרה לי".
שקד החליט לפתוח את התיק הצבאי של דודו ופנה אל אגף משפחות והנצחה כדי לקבל לידיו את המסמכים המצויים ברשותם.
"התחלתי לעבור על מסמך ועוד מסמך, עד שהגעתי למה שחיפשתי", הוא מספר, "על אותו נייר היה כתוב, שחור על גבי לבן, 'נסיבות המקרה - יריית תמ"ק (תת מקלע) עוזי', ובסוגריים המילה 'התאבדות'. הייתי בשוק, הרגשתי שכל עולמי מיטלטל. המון שאלות קפצו לי לראש. לא ידעתי מי בחר להסתיר את המידע הזה. האם סבתא שלי יודעת, או שגם ממנה המידע הוסתר? האם אמא שלי יודעת ובחרה לשתוק? ובכלל, אחרי שנים שאני משתייך למשפחת השכול, מה זה אומר לגביי, האם אני כבר לא שייך למשפחת השכול? כל כך הרבה שאלות שלא היו לי תשובות עליהן. זה הרגע שבו החלטתי שאני מתחיל לתעד הכל לכדי סרט שיחשוף את האמת".
שיחת הטלפון הראשונה היתה אל אמא הראלה. שקד התקשר וסיפר לה שפתח את התיק הצבאי של עמי אחיה, ושלמעשה הוא התאבד. היא התקשתה להאמין, ואז הבין שגם ממנה העובדה הזאת הוסתרה ושהמסע לגילוי האמת עוד ארוך. "בהתחלה היתה שתיקה ארוכה", הוא מספר, "ואז היא התחילה לבכות, ושאלה אותי שוב ושוב אם אני בטוח. העובדה שמידע כזה הוסתר ממנה היתה בלתי נתפסת עבורה. היה לה עצוב מאוד על עמי. היא אמרה שתמיד היה חסר לה להכיר אותו כי היא היתה רק בת 6 כשהתאבד. היא גם אמרה שהיא לא רוצה להתבייש במעשה שהוא עשה, והיא רק תוהה אם ההורים שלה ידעו מזה".
שקד המשיך לנבור בהיסטוריה בת 50 השנים, שבהן הסוד הזה שכב לו בשקט, כאילו חיכה שמישהו יבוא ויוציא אותו לאור. בשלב הבא איתר את חברי הגרעין שהיו עם עמי באותה תקופה בקיבוץ אלומות, ומהם קיבל תמונה כמעט מלאה לגבי דמותו, על ההתאבדות ועל ההחלטה להסתיר זאת.
"החבר'ה של הגרעין, שאתם נפגשתי, סיפרו לי שעמי תמיד היה קצת אחר", ממשיך שקד, "בניגוד לחבר'ה ששרו שירי פלמ"ח בחדר אוכל, עמי היה ביטניק, ששמע את הביטלס ושר רוק אמריקני של הסבנטיז. להקות צבאיות והווי חברתי של חברי הגרעין פחות דיברו אליו. הוא דיבר לא מעט על הרצון שלו למות. מתברר שהוא חיפש את עצמו ולא מצא משמעות".
בשיחה עם חברי הגרעין גילה שקד שהאחראי להפיכת ההתאבדות לסוד גדול שהוסתר הוא בעצם סבא שלו. "אחד מהם סיפר לי שסבא היה חבר טוב של ראש אגף הנוער והנח"ל. הוא ניצל את החברות ואת הקשרים שהיו לו כאיש מפלגת מפא"י כדי לגרום לצבא להסכים לכך שהפרסום יהיה כאילו מדובר בחייל גיבור שנהרג בעת מילוי תפקידו. מאחר שעמי נהרג כארבעה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, הוחלט לספר שהוא היה בפעילות מבצעית מעבר לגבול, שם נהרג, ושלא דיברו על כך כדי להימנע מתקרית דיפלומטית".
השיחה הראשונה עם סבתא
תשובה אחת לא קיבל שקד - האם סבתו יודעת את נסיבות מותו של בנה, או שגם ממנה בחר יוחנן בעלה להסתיר את האמת.
"ניגשתי לביתה שבמודיעין וישבנו על הספה בסלון", מספר שקד, "בהתחלה שאלתי אם היא זוכרת את הרגע שבו הודיעו לה על המוות של עמי, והיא סיפרה לי לראשונה בפתיחות רבה מאוד". בסרט היא מתארת את הרגעים ההם בפני נכדה: "השעה היתה כבר 12 בלילה, והיינו כבר במיטה כשדפקו על הדלת. כשראיתי את שני הבחורים האלה מהצבא, יצאתי עם כתונת הלילה לטייל ברחוב. פשוט פתחתי את הדלת והתחלתי לצאת החוצה, אפילו לא שמעתי מה הם אמרו. רק כשראיתי שהם יוצאים מהבית, חזרתי. הייתי כמו משוגעת. בחיים לא בכיתי כמו שבכיתי בתקופה של השבעה".
שקד: "כשהיא סיימה לתאר לי את הערב שבו הם קיבלו את ההודעה, פשוט אמרתי לה 'סבתא, אני יודע איך עמי מת'. היא מצידה השיבה ש'אין מה לעשות. יש גורל בחיים, וכל אחד עם הגורל שלו'. ברגע הזה הבנתי שהיא ידעה, ושגם היא היתה בסוד העניינים. כששאלתי אותה איך סבא הגיב, היא אמרה לי שהיו הרבה דברים שהוא לא סיפר לה ועכשיו כשהיא יודעת, היא מבינה שאלה דברים קשים מאוד.
"היא לא רצתה שנישא את הטראומה הזאת על גבנו. הרבה יותר פשוט והרואי היה לספר לנו סיפור גבורה עמום, אבל אין בי כעס עליהם".
מה המסר שלך מכל הסיפור הזה?
"כשגיליתי שעמי התאבד, יצאתי עם דגל שאני חייב לחשוף את האמת, ובסוף התהליך הבנתי שהאמת היא דבר חשוב, אבל לא לכולם. הבנתי שסבתא שלי, שהיא ניצולת שואה, לא רוצה להתעסק עם האמת, וזה בסדר. בגלל זה אני בפרונט של הסרט.
"עמי היה מין מצפן שלי, שעזר לי להבין מה יכול לקרות אם לא אמצא את האמת שלי, ואם לא אחשוף אותה ואחיה אותה. היה לי חשוב להוציא את האמת גם עבור כל ה'עמיים' האחרים, שהרגישו ועדיין מרגישים שהם שונים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו