"המת הראשון שראיתי בחיים, היה בביקור בבי"ח במרג' עיון. הרופאה הפתולוגית עשתה לנו סיור והכניסה אותנו לחדר מתים , שם שכב מחבל הרוג... עד היום אני זוכר את הסיור הזה למרות שמאז כבר ראיתי עוד מתים במצב יותר קשה".
תיאור זה, לצד תיאורים וסיפורים נוספים, הם מנת חלקם של לוחמים רבים ששירתו ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנים 1982-2000, אשר עשויים לקבל בקרוב אות שירות מיוחד. את ההחלטה לבחינת הנושא קיבלו הבוקר (חמישי) שר הביטחון נפתלי בנט והרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, ויש מי שזוקף זאת לזכותה של קבוצת פייסבוק חדשה, בשם 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים', שהוקמה לפני מספר שבועות והפכה במהרה לפופולרית וויראלית.
הקבוצה הוקמה על ידי היוצר והבמאי איל שחר. "חיפשתי למטרת פרויקט עלילתי קבוצה להצטרף אליה ולא הייתה, אז פתחתי", הוא מספר ל'ישראל היום'. מהר מאוד הקבוצה מילאה את ייעודה והלוחמים החלו לשתף בסיפוריהם ובחוויותיהם מתקופת שירותם באחת הגזרות הקשות והמפורסמות שידע צה"ל וידעה מדינת ישראל. מאז שהוקמה, ב- 29 במרץ, נוספו לקבוצה אנשים רבים וכיום היא מונה למעלה מ- 19 אלף חברים, והסיפורים משדות הקרב, מהמוצבים ומחיי השגרה הלבנונית ממשיכים לזרום.
"חול המועד סוכות, ספטמבר 1984", כתב אחד החברים, "אני חייל צעיר בסיירת גולני... הצוות שלנו נשלח לג'אבל בארוכ, חטיבת ארזים. נכנסים ב'עגל', חוצים את מארג' א-עיון וממשיכים ישר צפונה עד 'צומת המים' שמאלה עד הסכר של אגם קארעון. הנוף לא ייאמן, איטליה. פקודה ותדריך, המשימה היא איתור וחיסול חוליות מחבלים רגליות. אנחנו ממוקמים. נכנסים לנוהל מארב. קור אימים. מבצעית אסור ללבוש כפפות מכיוון שכפפות מקהות את התחושה באצבעות, ולא ניתן לתפעל את הנשק בעדינות ובשקט. נזכרתי בסיפור על לוחמי ה-101 שיצאו לפשיטה בליל שלג, והכניסו את האצבע המורה לפה כדי לשמור אותה חמה ומוכנה לתפעול הנשק.
"אני שוכב ב'שעה 10' של המארב. כחצי שעה לאחר השכיבה אני מזהה צלליות צועדות משמאל במעלה השביל. הצלליות עוברות מולנו בטור. ארבע צלליות, נותנים להתקדם עד שהראשון מול 'שעה 2' ו-'אש'!!! כולם יורים מחסניות נותבים באוטומט כדי לאפשר 'צפה פגיעה'. התמונה נראית כמו סצנה מ'מלחמת הכוכבים'. בשניות המתות כשכולם מחליפים מחסניות, ולאחר כל האש קם המחבל השלישי וטס חזרה בריצה מטורפת במורד מערבה כלעומת שבא. יורים לראש בלבד כדי שלא להפעיל מטענים ו/או רימונים, כפי שאכן התברר שנשאו על גופם. תחקיר קצר בשטח, חזרה למפח"ט. מפקד הסיירת מגיע. שמפניה. מחמאות. הצ'ופר היה שניצלים טריים בארוחת צהריים".
"שוקו שאמא שלך תעשה לך, אני עושה שחור"
סיפור אחר שנגמר בצורה טראגית, שיתף חבר הקבוצה, חנן עמיאור. "ליל שבת, מאי 93', הצוות שלנו, אוגוסט 92 בחה"ן צנחנים, תשעה חודשים בצבא, מוציא מארב.יוצאים עם רדת החושך. שלום עליכם מלאכי השרת, אתם לא תלוו אותנו הלילה. מגיעים, מתמקמים, סך הכל לילה די נעים. אני שוכב ליד יובל רטיג. רטיג מבסוט. מורל גבוה. אוכל את הכריכים שלו מתוך שקית הלחם המוארכת שהביא מדלעת, מניח את הקסדה על החזה כדי להישאר ערני, מסמן לי עם הידיים סימנים משועשעים. רטיג הגיע אלינו זמן קצר קודם לכן מקורס טיס. בחור חכם, מחושל, יציב ותמיד במצב רוח טוב. שחקן כדורמים מכפר אז"ר. כולנו אהבנו אותו".
בשעה ארבע לפנות בוקר הכוח החל להתקפל לכיוון המוצב, "אנחנו אמורים לקום ולתפוס את מקומותינו בסדר תנועה לפי מספרי ברזל. מגיע תורי. אני קם ומקפיד לדרוך על הפסיעות של זה שקם לפניי, מגיע למקומי בסדר תנועה וכורע. רטיג מספר ברזל אחריי. קם גם הוא והולך לכיווני. פתאום בום. דווקא עמום. יחסית לא חזק. ומיד אחריו מטר של אבנים ואדמה נופל לנו על הראשים".
בשיא המהומה צעקו המפקדים מהלוחמים להתפקד בשיטה הצבאית מספרי ברזל. "אחת! שתיים! שלוש! עכשיו תורי. אני צועק ארבע!", נזכר עמיאור. "דממה. סמקאי צועק 'מי חמש? מי חמש?' אני מתאפס באיחור קל וצועק 'רטיג חמש'.'רטיג!', 'רטיג' 'מישהו רואה את רטיג?'פתאום אני קולט. אני שוכב על משהו רטוב וחם ומחרחר. עמר החובש בא בריצה. גם אבי, שצועק 'אוי ואבוי! אוי ואבוי!' חושך מוחלט. עמר מנסה בגישושים לשים ח"ע. אין על מה וגם החרחורים נפסקים די מהר... ללוויה עצמה לא הספקנו להגיע. איחרנו במעט. אבל מאז כולנו בקריית שאול כל שנה באזכרה".
לא רק סיפורי קרבות וחוויות טראומטיות משותפים בקבוצה, אלא גם כאלה שהצליחו אז, וגם היום, להעלות חיוך על פני הלוחמים בדימוס. "את כל מה שעברתי בין 94-96 בדלעת-בופור תיארו פה, אבל היו לא מעט רגעים מצחיקים", תיאר אחד הכותבים ששיתף בשני סיפורים קצרים. "עמירם לוין, אלוף הפיקוד, בא לבקר אותנו בעמדת התצפית. הברקנו את העמדה, ואפילו ניקינו את הפירורים של הטוסטים מהתנור. (לוין) נכנס לעמדה , הוא רוצה להסתכל במשקפת - אבל לא הגיע, בחור נמוך. סחבק שולף ארגז כבלים ומניח לפניו. (לוין) דופק בי מבט, מחייך ועולה".
בסיפור אחר שזכה לשם "שוקו", מסופר על מח"ט גולני באותה תקופה, משה קפלינסקי, שהתארח באחת העמדות למשך מספר ימים לטובת התארגנות למבצע. "יושב איתנו בעמדה, צחוקים, מכין קפה לכולם. אחד החיילים מבקש ממנו שוקו. קפלן עונה לו בקול סמכותי: 'שוקו שאמא שלך תעשה לך, אני עושה שחור'".
אמש, הצטרף לקבוצה חבר נוסף ומעניין. "המון זיכרונות צפים. אני שמח מאד על הקמת הקבוצה כדי לזכור את חברינו הנופלים, וגם את הפצועים מכל הסוגים. וגם חשוב לספר לדור הצעיר על המערכה בלבנון בתקופה ההיא, סיפור שהם אינם מכירים. אני מאד ממליץ לכם להצטרף לקבוצה", כתב שר הביטחון בנט בדף הפייסבוק שלו. פחות מ-12 שעות לאחר מכן, הוציאה לשכתו הודעה כי הוא והרמטכ"ל סיכמו "על הקמת צוות לבחינת הענקת אות מיוחד ללחימה ברצועת הביטחון בלבנון בשנות ה-80 וה-90". יש מי שזוקף את ההחלטה לפעילות הקבוצה ולהד הציבורי שקיבלה.
לעומתם, ח"כ האלוף (במיל') אלעזר שטרן אמנם בירך את בנט אך טען כי צעדו נעשה לאור המלצה כתובה שהגיש לו בחודש דצמבר ובה כתב כי יש "לעשות תיקון היסטורי, כפי שנעשה ב-2003 לחיילי מלחמת ההתשה. אבקש להנפיק את 'אות מלחמת לבנון הראשונה' ולהעניקו לאותם חיילים שיעמדו בקריטריונים שיקבע משרדך".
עם זאת, בסביבתו של שר הביטחון אומרים ל'ישראל היום' כי "המהלך הנוכחי נרקם עוד כשהשר בנט כיהן כשר החינוך. הוא פנה בנושא לרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט". לדבריהם, גם הרמטכ"ל הנוכחי, כוכבי, עוסק בנושא כבר תקופה ארוכה ועוד לפני שנכנס לתפקידו הנוכחי.
שאלת האחריות ליוזמה המעניינת, שבאה להוקיר את הלוחמים בדרום לבנון, קצת פחות עניינה חבר נוסף בקבוצה. למעשה, גם חשיבותה של היוזמה עצמה פחותה בעיניו לעומת מה שלדעתו באמת צריך להיות במוקד העניין והטיפול מצד המדינה.
"זה מאוד נחמד, אבל זה לא העיקר!", כתב והסביר כי "במקום להקים ועדת מטה שתיבחן את הנושא מן הראוי שיקימו ועדה שתאתר, תסייע, תתמוך ותשקם את כל הלומי הקרב ופצועי הנפש שנשרטו שם ולא חזרו למיטבם. ועל פי הסיפורים שמסופרים כאן יש לא מעט כאלה. אז זה באמת יפה, ותודה, אני תורם את הסיכה למען כך שכל אלה שזקוקים לסיוע, יטופלו לפני שאענוד אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו