נשים לוחמות בדרך לסיירת מטכ"ל ולשייטת, ורק תנסו לעצור אותן

"תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב". הציטוט הזה, שהיום לא היה שורד את מסננת התקינות הפוליטית, מיוחס ללא אחר מאשר נשיא המדינה ומפקד חיל האוויר לשעבר, עזר ויצמן ז"ל, שהטיח אותו באליס מילר – האישה שאחראית יותר מכל אחת אחרת על מהפכת הנשים הלוחמות בצה"ל.

ב-1995, הרבה לפני ש"מי-טו" הייתה באופנה וכשפמיניזם עוד נחשב על ידי רבים למילה גסה, הגישה מילר עתירה לבג"ץ שנתפסה אז כמהפכנית, שלא לומר חצופה. הדרישה שלה הייתה פשוטה: לאפשר לה לעבור מיונים לקורס טיס ולנסות להתקבל למסלול הכי יוקרתי בצה"ל. ויצמן אולי לא התרשם מה"מיידלע", אבל שופטי בג"ץ חשבו אחרת: בפסק דין תקדימי והיסטורי הם קבעו כי פסילתן מראש של נשים ממיונים לקורס טיס מהווה אפליה מגדרית אסורה.

מילר עצמה אמנם לא עברה בהצלחה את המיונים, וסיימה את שירותה כקצינה בחיל האוויר; אך פסק הדין בעתירה שהגישה חולל מהפכה שעודנה מתרחשת, ופתח בפני נשים את האפשרות להתגייס למסלולי לחימה רבים, ביניהם קורס טיס, קורס חובלים, תפקידים שונים בחיל התותחנים ובמערך הנ"מ, וכל התפקידים במשמר הגבול (למעט יחידת המסתערבים) ובגדודי הגנת הגבולות.

למרות ההתקדמות העצומה, המהפכה טרם הושלמה. תיקון לחוק שירות ביטחון מינואר 2000 השלים את פסיקת בג"ץ, וקבע כי לחיילות בעלות פרופיל רפואי מתאים שמורה הזכות להתנדב לרשימה סגורה של מקצועות לחימה שנקבעו על ידי שר הביטחון.

בפועל, חטיבות החי"ר והשריון, המהוות את עמוד השדרה של הכוח הלוחם בצה"ל, וגם היחידות המובחרות, נותרו עד היום סגורות בפני נשים. לפני שנה אף נדחתה עתירה שהגישו לבג"צ כמה צעירות בנוגע לשילוב נשים ביחידות מובחרות, ובמקביל נדמה שהצבא "גורר רגליים" עם הפיילוט המתמשך של שילוב נשים כלוחמות בחיל השריון.

למרות זאת, נראה כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה וזהו רק עניין של זמן עד שכל היחידות הלוחמות בצה"ל ייפתחו בפני נשים. בפרסום של העיתונאי צחי דבוש מגלי צה"ל נחשף כי מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"מ ח', ביקש להגיש לשופטי בג"צ חוות דעת שנתמכה על ידי עוד בכירים לשעבר ביחידה, ולפיה "הסיירת מחמיצה את פוטנציאל הערך המרבי בשל צמצום הגיוס ליחידה לגברים בלבד".

"בוודאי שאישה יכולה להיות לוחמת", מסכים גם אל"מ במיל' רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר וכיום חוקר יחסי צבא וחברה. "יש נשים שעומדות בזה ויש שלא, אבל להגיד באופן גורף שאישה לא יכולה להיות לוחמת ביחידת חוד זו אמירה שטחית". לדבריו, "ביחידות שבהן העיסוק המגדרי הוא משהו שמכילים אותו והיחידה תישאר מלוכדת, אפשר לשלב נשים בלי לפגוע בכשירות וביכולת לנצח. ביחידות שעלולות להיפגע אין טעם להתחיל עם זה בשלב הנוכחי, עדיף לבצע זאת באופן מדורג".

מלחמה בשתי חזיתות

מדגימת הנשק אורין ג'ולי (27) התגייסה במקור לפרקליטות הצבאית, אך לאחר מאבק ממושך שכלל הגעה עד לראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי, הצליחה להשתבץ בתור לוחמת בפלוגות החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. הסיפור האישי שלה חושף את הקשיים שבהן עלולות להיתקל נשים שמבקשות לשרת כלוחמות – מעבר לאתגרים הפיזיים והמנטליים "הרגילים" של התפקיד.

"בן הזוג שלי באותה תקופה פשוט זרק אותי כי לא התאים לו שהאישה 'הקטנה' שלו לא תהיה בבית לצידו. המלחמה שלך כאישה היא כפולה: את צריכה להילחם בקווי האויב וגם להילחם על מקומך, להוכיח שאת ראויה ושמגיע לך. כשהתקדמתי כלוחמת ולאחר מאבק עיקש צורפתי לחפ"ק מג"ד בתור האישה הראשונה בתפקיד, היו מפקדי פלוגות ששאלו את המג"ד שלי בזלזול: 'זו עם הציפורניים, היא בחפ"ק שלך?' הוא היה משיב להם משפט שזכור לי עד היום: "כשאורין תצטרך להסתער על מחבל, הציפורניים לא יהיו מה שיעצור אותה".

לדברי ג'ולי, "מייד כשהגעתי לטירונות במחנה 80 התאהבתי בעוצמה שהצבא גרם לי להרגיש, בנשק ובמדים. היום אני מבינה שהחיבור לקרביות ולעניין הכוח מגיע מהטראומה שנגרמה לי מהפגיעה המינית שעברתי בילדותי, מהצורך להגן על עצמי מאז - לצד הרצון להגן על המדינה. כל משפחתי הייתה נגד המהלך, אבל הרצון להילחם בער בי".

גם העיתונאית ליטל שמש (38), ששירתה כלוחמת במג"ב בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה וכיום מרצה בארץ ובעולם על שירותה הצבאי, מספרת על אתגרים דומים: "בתקופה שבה אני שירתי, שירות נשים בחיל קרבי נחשב לדבר חריג. לא היו חסרים גברים שהפריע להם שאישה נכנסת לחברון עם אפוד ונשק. התנגשויות עם פמיניזם קורות תמיד, אבל בצבא זה קורה יותר בקיצוניות. למרות זאת הרוב הגורף שיתף פעולה וראה בנו שוות בין שווים".

קודם מטכ"ל – ורק אחר כך גולני

גם צבאות אחרים במערב מתקדמים לעבר שילוב נשים בכל מקצועות הלחימה – כולל כאלה שדורשים מאמצים פיזיים גדולים במיוחד. בעוד שנשים שמטיסות מטוסי קרב ותובלה הן חזון נפוץ בחיל האוויר האמריקני כבר עשרות שנים, רק ביולי השנה סיימה האישה הראשונה את מסלול ההכשרה המפרך של הכוחות המיוחדים של הצי. הלוחמת, שזהותה חסויה כמו שאר הלוחמים בכוחות המיוחדים, עברה בהצלחה את אחד הקורסים הקשים ביותר בכוחות המזוינים של ארה"ב, שארך 37 שבועות.

ניתן היה להניח כי פתיחת תפקידי הלחימה לנשים בחילות היבשה של צה"ל תיעשה "מהקל אל הכבד" - זאת אומרת, תחילה ביחידות הרגילות ורק לאחר מכן ביחידות המובחרות; אבל אל"מ במיל' איציק מסביר כי סדר הדברים צפוי להיות דווקא הפוך, ולכן היום שבו נראה נשים לוחמות בשלדג, בשייטת 13 או בסיירת מטכ"ל אינו כה רחוק.

"ביחידות המובחרות יהיה הרבה יותר קל לשלב לוחמות. מדובר ביחידות קטנות עם כוח אדם איכותי מאוד, ומבחינה מגדרית האתגרים צפויים להיות קטנים יותר במקומות הללו. אין בעיה לאתר מועמדות לתפקידי לחימה בסיירות השונות, ואם הן יעברו את המיונים ויעמדו בקריטריונים צריך לפתוח להן את הדלתות. העובדה שהן נשים לא משנה בעיניי – כל עוד הן עומדות בקריטריונים".

לעומת זאת, איציק זהיר יותר באשר לשילוב לוחמות בחטיבות "הרגילות". "אסור להתעלם מהעניין התרבותי שקיים כאן", הוא אומר. "ביחידות האלה נמצאים אנשים מרקעים שונים ועם תפיסות עולם שונות. אם למשל אנו מדברים על גולני, שבה משרתים הרבה לוחמים דתיים, הרי שעבור חלקם שירות צבאי של אישה הוא דבר בעייתי מבחינה הלכתית, ועל אחת כמה וכמה שירות של לוחמת. המתח הזה עלול לפגוע בלכידות של היחידה ובסופו של דבר גם ביכולת שלה לנצח. וכאן מתחילה הדילמה: האם לשלב נשים בכל זאת גם ביחידות האלה?

"המאפיינים של שירות בגדוד קונבנציונלי הם נורא אינטימיים: חיים יחד באוהל, נמצאים יחד במארבים, עם קרבה פיזית גדולה כל הזמן. צריך להסתכל על זה לא כעל סוגיה שמרכזה בפיזיות, אלא כסוגיה תרבותית. על הנייר בטוח שאפשר לשלב שם נשים, השאלה אם זה נכון לייצר את המתח הזה בגדודים רק בשל עיקרון השוויון. עמדתי היא שאנחנו עדיין לא שם, ואולי נהיה שם בעתיד. לעומת זאת, אם תכניסי ליחידה כמו שלדג שתי נשים, לא יקרה שום דבר".

למרות הדברים הללו, נראה שבטווח הארוך ניתן לשמור על אופטימיות זהירה גם באשר לשילובן של נשים ביחידות אשר על הנייר "פגיעות" יותר למתחים תרבותיים. במשמר הגבול משרתות לוחמות כבר כשני עשורים, ושילובן נחשב להצלחה. "כיוונתי למג"ב כי ידעתי מראש ששם משלבים נשים בכל היחידות ובכל התפקידים, ושהחיל פועל בגזרות הכי מסוכנות ו'בוערות'", מספרת שמש. "אני יכולה להגיד שכאישה זה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי לעצמי – היכולת להסתכל היום על הקושי של שלוש שנים מאתגרות נותנת סיפוק אדיר".

בנוגע לשילוב נשים ביחידות מובחרות, שמש סבורה כי ההזדמנות צריכה להיות פתוחה לכולן אך אין להוריד את הדרישות על מנת להקל עליהן: "פמיניזם אמיתי צריך לבוא לידי ביטוי גם בחובות – לא רק בזכויות. אם כדי לעבור את הקיר בבית הספר לקצינים שמים לאישה דרגש, זה לא שוויון ואיבדנו את הסיבה שלשמה התכנסנו. הערך החשוב ביותר לצבא הוא חתירה לניצחון, ואין מה לעשות – יש הבדלים פיזיים בין נשים לגברים. שילוב נשים הוא חשוב ומבורך, אבל אינו יכול להיעשות בכל מחיר. מי שיכולות לשרת לצד גברים במקומות הללו מבלי להוריד את הרף ולעמוד בדיוק באותם תנאים – בבקשה".

ג'ולי מחזיקה בעמדה שונה. לדבריה, "המציאות מדברת בעד עצמה: השנה היא 2021 ואני בתור אישה, גם אם הייתי מתגייסת היום, לא הייתי יכולה לנסות להתקבל ליחידות המובחרות. לדעתי קיימות נשים שיותר חזקות מגבר מסוים – ובכל זאת הוא זכאי להזדמנות והן לא. זה אבסורד, צריך לתת לכולם את ההזדמנות ולבחון כל אחד כאינדיבידואל שהוא, ולא לפי מה שיש לו בין הרגליים".

בנות בצריח?

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בנוגע לשילוב בנות בתפקידי לחימה הוא הפיילוט המתמשך של לוחמות השריון. מלכתחילה הוחלט כי הלוחמות לא ישולבו בחטיבות הטנקים, שבמקרה של מלחמה כוללת עתידות לחצות את הגבול ולהתמודד מול עוצבות השריון של צבאות האויב; במקום זאת הן שולבו בטנקים שהוטמעו במערך הגנת הגבולות, אשר אינם מיועדים להתמודד עם כוחות שריון עוינים.

השלב הראשון של הפיילוט הסתיים בתוצאות מעורבות: הלוחמות קיבלו חוות דעת חיוביות, וכמה מהן אף השלימו בהצלחה קורס מפקדי טנקים; אולם מנגד, התגלו פערים בביצוע כמה תרגולות מרכזיות, ביניהן קצב טעינת הפגזים. הרמטכ"ל הקודם איזנקוט העביר את ההחלטה בנושא למחליפו אביב כוכבי, שלאחר תקופת הקפאה חידש את הפיילוט ואף הרחיב אותו. במסגרת הפיילוט המחודש, שצפוי להסתיים בחודשים הקרובים, גויסו כמה עשרות לוחמות במקום כ-15 בלבד בשלב הראשון.

"אין ספק שכדי להפעיל מכונה כמו טנק, שדורשת כוח מבחינת נשיאת פגזים וטיפול במערכות המכניות הכבדות, אתה צריך יכולות פיזיולוגיות וכושר גופני ברמה מסוימת", אומר אל"מ במיל' איציק. "בפשטות, צריך כוח ומסת גוף. אם משווים גברים לנשים בעניין הזה – מסת הגוף של הגברים גדולה יותר בממוצע, אולם מתבצעת פה הכללה שאני לא מסכים איתה: כמו שיש גברים שפחות מתאימים ללחימה בטנקים, כך גם עם נשים. אבל אם אישה מסוימת מצוידת ביכולות הנדרשות, אין סיבה שלא תתפקד היטב בתור טנקיסטית.

"בכל שירותי הצבאי הייתי בשטח וראיתי גברים שיותר מתאימים להפעיל את הטנק ומערכותיו, וגם כאלה שפחות. אבל מעבר לרמת הכשירות, יש את עניין המוטיבציה. חיל השריון הוא כזה שהמוטיבציה לשירות בו מצד גברים אינה גבוהה. לעומת זאת הנשים שמבקשות להיות לוחמות בחיל עושות זאת מבחירה ומגיעות עם מוטיבציה גבוהה מאוד. זה פקטור שמשפיע על איכות הביצוע ובסופו של דבר גם על היכולת להשיג ניצחון בפעילות מבצעית". שמש מחזקת את דבריו: "אנחנו בהגדרה לוחמות יותר טובות, מעצם העובדה שביקשנו זאת ובחרנו להיות שם". ג'ולי מוסיפה בהקשר זה כי "נשים לוחמות מתלוננות באופן משמעותי פחות מגברים".

איציק טוען כי אפילו העובדה שלוחמות טוענות פגזים בקצב איטי יותר מלוחמים אינה צריכה לפסול אותן באופן אוטומטי משירות בטנקים. "ייתכן שבממוצע היכולת של נשים לטעון פגזים נמוכה יותר, אבל זה לא אומר שהיא מתחת לרף הנדרש למשימות הנדרשות בחלק מהגזרות. הפיילוט של לוחמות הטנקים הצליח לדעתי, ועובדה שיש היום טנקיסטיות בגבולות. אני לא רואה היכן ה'נכשל' כאן.

"בעשור האחרון צה"ל שילש את מספר הלוחמות בשירות סדיר, והן מחזיקות בהצלחה את הגבולות מול מצרים ומול ירדן. שילוב נשים בתפקידי לחימה עובד – ואפילו עובד מצוין. אני יכול לקבוע באופן חד-משמעי שלצד הנימוקים המקצועיים יש גם פן שוביניסטי להתנגדות לשילוב לוחמות.

"מנגד, יש פן נוסף שלא מרבים לדבר עליו - הפן הכלכלי: מבחינת הצבא לוחמים אמורים לשרת במילואים עד גיל 40, אבל לנשים זה יכול להיות יותר בעייתי בגלל ההריונות והלידות. אף על פי כן, כששוקלים את כל השיקולים, בשורה התחתונה העסק עובד. צה"ל יודע לשלב נשים בכל יחידה, וזה לא קורה כרגע כי הוא לא נותן לזה לקרות. אבל בדיוק כמו שהייתה אליס מילר, ואחריה הלוחמות בתותחנים ובשריון – יהיו עוד נשים שיפרצו את הדרך לעוד ועוד יחידות ותפקידים. זאת לא שאלה של 'אם', אלא של 'מתי'".