פצועי המלחמה שמוצאים מפלט במעמקי הים: "מתחת למים אנחנו יודעים שלא יקרה כלום"

"הצלילה במעמקי הים מנתקת את הראש מהלחץ והרעש, זה המקום הכי בטוח. אין פחד שיהיו בומים, שיהיו טילים. מתחת למים אני יודע שלא יקרה לי כלום. ניתוק מוחלט. אתה לא חושב על כלום, לא על הכאב ולא על הקושי". במילים אלה תיאר דוד, פצוע צה"ל ממלחמת חרבות ברזל, את הצלילה שלו במעמקי מפרץ אילת במסגרת פעילות מיוחדת של עמותת אתגרים.

מאז תחילת המלחמה הפעילה עמותת "אתגרים" תוכניות שונות במגוון ענפי ספורט לשיקום נפגעי המלחמה ברחבי ישראל ובאגפי שיקום בבתי חולים – קורס צלילה באילת היא רק אחת מהן. הקורס נולד משיתוף פעולה בין חברת תנובה לעמותת "אתגרים", במסגרת הקמת "האתגריסטים" - קבוצות ספורט ייעודיות לשיקום נפגעי מלחמת חרבות ברזל בהיקף של מעל מיליון שקלים.

כ-30 פצועי צה"ל מחרבות ברזל נרשמו לקורס הצלילה. אף אחד מהם לא ידע מראש מה ירגישו מתחת למים וכיצד זה ישפיע עליהם. היום הם מספרים כי בכל יום, למרות הקושי והמאמץ הפיזי הנדרש משתי צלילות ביום, סחיבת ציוד, לימודים תיאורטיים ומעשיים, הם חווים תחושה של חוסר פחד ושל שלווה מתחת למים.

"מי שלא חווה את הדברים שאנחנו חווינו במלחמה, לא יודע ולא יכול להבין מה זה לעבור התקף חרדה שמגיע פתאום. רגע אחד אתה מתנהג רגיל וברגע אחר אתה במקום אחר - כל הזמן יש עליות ומורדות", מספר דוד אליהו, שמשתתף בפעם הראשונה בקורס.

לאחר פציעתו, בני משפחתו של אליהו, ובעיקר הקרובים אליו ספגו ממנו רגעים מאוד קשים. "הכאבים אכלו אותי, ובחמשת החודשים הראשונים לא יכולתי לדבר עם אף אחד. הייתי עצבני, חסר סבלנות ופוסט-טראומטי. אתה מדבר עם אנשים ומהר מאוד מאבד סבלנות ואין לך כוח לעצמך. בסוף הלכתי לטיפול כדי לצאת מהמשבר. רק בדיעבד הבנתי שבאמת הייתי צריך טיפול, והצלילה במפרץ אילת היא חלק גדול מזה. אני לא יודע עד כמה זה ישפיע עליי בטווח הארוך, אבל אני יודע להגיד שבתוך המים זה משפיע עליי בשניות. אני סובל גם מפוסט-טראומה וגם מפציעה פיזית, ובמים אני לא מרגיש את שניהם. מרגע הנגיעה במים, כל המחשבות, הכל כאילו מתבטל. זה סוג של ריחוף בתוך המים, אתה יותר שומע את הנשימות שלך ורואה את הנוף המדהים".

"לא יכולתי לדרוך על הרגל"

אליהו אינו היחיד שחש כי המים משפרים את מצבו הגופני והנפשי. חיים גל אוטאצ'י, בן 38, נשוי ואב לשלושה, הגיע גם הוא לקורס הצלילה כחלק משיקום הפציעה שלו. בימים רגילים הוא מהדנס תוכנה באלביט, בשבעה בשבעה באוקטובר הוא נקרא לשירות מילואים בחטיבת אלכסנדרוני והספיק להיות בצפון ובדרום. "הקפיצו אותנו לצפון, לאזור מלכיה ואביבים. דיברו על כך שהחשש הכי גדול הוא שחיזבאללה יעשה את אותו דבר שעשה חמאס ביישובי העוטף ובדרום, בצפון".

אוטאצ'י שירת 150 ימי מילואים ברציפות ושוחרר הביתה לחודש וחצי, במהלכו הכיר את בנו שנולד בימי המלחמה הראשונים. לאחר מכן הוא הוקפץ בשנית, ונפצע. "הוקפצנו מיידית לשירות של חודשיים בעזה. נפצעתי כשעשינו פעילות והיינו אמורים לחזור לפרוזדור נצרים. היינו צוות קרב חטיבתי של גדוד שריון ועבדנו עם יחידת יהלום".

המשימה שלהם הייתה למצוא פירי מנהרות ולהשמיד אמל"ח. בדרכם חזרה התקבלה התרעה על ירי של חוליה באזור ולכן הוא וחייל נוסף הלכו ברגל כשנחת עליהם טיל. "שנינו נפצענו - אני נפצעתי קשה והוא נפצע באורח אנוש. בשנייה שנפצעתי חשבתי שאני מת. ממש הרגשתי כאילו הנשמה שלי מתנתקת מהגוף, כאילו הייתה לי ויברציה בגוף. אחר כך התחלתי לתת לעצמי סטירות והחלטתי שזה לא יקרה לי. אמרתי לעצמי שבגלל שנולד לי ילד בתחילת המלחמה ולא הספקתי להכיר אותו, אין מצב שאני מסיים פה את החיים".

הוא והחייל הנוסף פונו במסוק לבית החולים שערי צדק, שם עברו ניתוחים מצילי חיים. אוטאצ'י נפגע מרסיסים - רסיס אחד נעצר מילימטר מהעורק הראשי ברגל ועוד שני רסיסים גדולים נעצרו ארבעה מילימטרים מהעצם בקרסול. הוא עבר ניתוח שארך שש שעות, ולאחר שבוע של אשפוז פונה לבית החולים שיבא תל השומר, שם שהה ארבעה חודשים.

"הייתי שלושה וחצי חודשים על כיסא גלגלים. לא יכולתי לדרוך על הרגל. הרסיסים הבעייתיים שהוציאו לי מהרגל קרעו את כל העצבים ואז השתילו לי עצבים. לפני שלושה שבועות השתחררתי מהשיקום והחלטתי שאני יורד לאילת לעשות קורס צלילה, קורס שמותאם לאנשים עם פציעה. זו הפעם הראשונה שלי בתוך המים. תמיד רציתי לעשות קורס צלילה, אבל אף פעם לא הזדמן לי. היו לי הרבה חלומות לפני המלחמה, דברים שלא עשיתי אותם בגלל מרוץ החיים. אחרי הפציעה אמרתי - אני עושה שינוי בחיים שלי ואני הולך לקחת את החלומות שלי צעד אחד קדימה".

"צריך לנשום טוב"

לצד אליהו ואוטאצ'י בני ה-30 פלוס, נמצא גם ים מילר, בן 21 בלבד מיהוד-מונוסון, שנפצע במהלך הקרבות וריסק את ידו. מילר שירת כמפקד ביחידה 636 לאיסוף קרבי, ובמהלך הלחימה, נפצע  לאחר שנורה לעבר בנין בו היה טיל RPG. הוא פונה לטיפול רפואי ומאז הוא נמצא בהליך שיקום.

"נפצעתי בחודש פברואר 2024. עד היום יש לי טיפולים. כל היד שלי היא פלטינה. הרופאים הצליחו להוציא לי את כל הרסיסים מלבד רסיס אחד". מילר מספר שהוא נחשף לעמותת אתגרים, שמפעילה את קורס הצלילה באילת, במהלך השיקום שלו בבריכה הטיפולית. "נחשפתי לפעילויות שמתקיימות במוקדים שונים ברחבי הארץ ובמספר ענפי ספורט שונים בהם: שיט, קיאקים, סקי מים, אופניים, ריצה, צלילה וסנפלינג. תמיד היה לי את הרצון לצלול, יש לי גם שם מחייב. רק כשצללתי הבנתי שמתחת למים, כמה שזה נראה מאתגר וקשה, לא צריך לעשות יותר מדי. יש משהו בפשטות הזאת שאתה נכנס למים ובסך הכל צריך להיות רגוע, צריך לנשום טוב. פחות מרגישים את הכאבים, יש תחושה טובה".

החיבור בין אליהו ואוטאצ'י, הגדולים ממילר בעשור, היה מיידי. למרות פער הגילים הם מצאו שפה משותפת - הפציעה הגופנית והרצון להשתקם. שלושתם חושבים שהמודעות בציבור הישראלי לנושא הנכות ופצועי צה"ל עלתה מאוד, אך קוראים לציבור להתייחס ולהתחשב גם בנכים השקופים - אותם לוחמים וחיילי צה"ל שאינם פצועים אמנם בצורה גופנית, אבל חזרו ממלחמת "חרבות ברזל" פצועים בנפשם.

"אמנם המודעות לנכי צה"ל ולפצועי צה"ל, גם לפוסט-טראומתיים, עלתה, אבל לא מספיק. יש הרבה פצועים שהם לא פצועים פיזית - מה שנקרא נכות שקופה", אומר אוטאצ'י. "באופן אישי, אני חושב שהפציעה הנפשית שלי יותר קשה מהפציעה הפיזית, רק עכשיו אני מבין את זה. חשוב שתהיה מודעות. גם מישהו שחושב שהוא לא צריך טיפול, שילך לטיפול, אין לו מה להפסיד. יש דברים שרק תוך כדי טיפול אתה יכול להבין. גם הציבור צריך להבין שיש אנשים שהם פגועים ופצועים, אבל לא רואים עליהם כי יש להם נכות שקופה".